לאחר ליל חרדה בגוב האריות, משיב דניאל לפנייתו של המלך. המילה אֱדַיִן משמעה "אז", ודניאל פותח את דבריו בברכת המלכות המקובלת: מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי, כלומר, המלך, לעולם חיה [מצודת דוד וביאור שטיינזלץ].
בתשובתו, דניאל לא רק מברך את המלך, אלא מסביר את פשר הצלתו. הוא מבהיר כי ניצל בזכות העובדה ששמר על ניקיון כפיים גם כלפי ה' וגם כלפי המלך. תפילתו לא היוותה הפרה של מצוות המלך או מעשה השחתה, שכן לא הייתה בה כוונה למרוד. אילו היה מורד במלך, לא הייתה עומדת לו זכות לפני ה', שהרי ישנה חובה לירא הן מה' והן מהמלך. זכות זו של חפות היא אשר עמדה לו, והיא עצמה שימשה כמלאך מליץ יושר שהגן עליו מפני האריות [מלבי"ם].