ברגע של עימות פוליטי מתוח, שרי המלך דוחקים אותו לפינה וחוסמים כל פרצה חוקית שדרכה ניסה להציל את דניאל. הפרשנים מסבירים כי בתחילה הגיעו רק מקצת השרים כדי להלשין על דניאל, אך כאשר זיהו שהמלך אינו שש להענישו ומחפש דרכים להצילו, הם התאגדו כולם יחד והסתערו עליו בחזית אחת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה בֵּאדַיִן (אז) מציינת את רגע ההתאגדות והרעש שעוררו סביב המלך [מצודת דוד, מלבי"ם].
כדי לבלום את ניסיונות ההצלה, השרים מזכירים למלך את הכלל החוקתי הנוקשה ביותר באימפריה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההצהרה דִּי־כָל־אֱסָר וּקְיָם דִּי־מַלְכָּא יְהָקֵים משמעותה שכל גזירה, איסור או חוק שהמלך קובע ורושם את שמו עליו, מקבלים תוקף מוחלט ששום אדם אינו יכול לבטל [רש"י, מצודת דוד, יוסף אבן יחיא].
מעבר לעצם איסור הביטול, הפרשנים שמים דגש על המילה לְהַשְׁנָיָה (לשנות) ורואים בה את מוקד המלכודת המשפטית. המלך קיווה שאמנם אי אפשר לבטל את החוק לחלוטין, אך אולי ניתן לערוך בו שינויים קלים או לפרש אותו מחדש [אלשיך]. הוא ניסה למצוא פתח שיאפשר לקבוע כי החוק אינו חל על אדם מסוים או על מקרה ספציפי. על כך השיבו לו השרים כי דת מדי ופרס קובעת שאין לעשות בחוק שום שינוי, אלא חובה לקיימו כפשוטו, ללא כל פרשנויות מקלות או החרגות. בטענה משפטית זו הם ניצחו את המלך, וסתמו את הגולל על אפשרות ההצלה [מלבי"ם, אלשיך].