דניאל, פרק ו׳, פסוק י״ב

רגע השיא של עלילת שרי המלך מתרחש כאשר הם תופסים את דניאל בשעת מעשה, מפר את הצו המלכותי ומתפלל לה'.

המילה אֱדַיִן פירושה "אז", כלומר באותו הזמן שבו דניאל פנה לביתו [מצודת דוד]. הכתוב מציין כי האנשים הַרְגִּשׁוּ, מונח שזכה למספר הסברים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהתקבצות של אנשים רבים, היוצרת המולה, רעש והתרגשות [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש שפירשו את המילה במשמעות של חיפוש פיזי ותפיסה [רש"י], או במובן של מתן תשומת לב והיחפזות [ביאור שטיינזלץ].

כיצד הצליחו השרים לתפוס את דניאל מבלי שיבחין בהם ויפסיק את תפילתו? גישה אחת מתארת מארב מתוכנן: האנשים ארבו סביב ביתו של דניאל, פגשו נערה ושאלו אותה למעשיו. משענתה להם כי הוא כורע על ברכיו ומתפלל בעלייתו, הם נכנסו מיד ומצאו אותו [חומת אנך]. גישה אחרת מתמקדת בקושי הטקטי שבהגעת המון רב, שהרי רעש ההמולה היה עלול להזהיר את דניאל ולגרום לו להסתתר. לפיכך, ההתקבצות שלהם נועדה לשם התייעצות וטקס עצה. הם שלחו מרגלים חרש אל המקום המדויק שבו נהג להתפלל, כדי ללכוד אותו בשעת מעשה מבלי שיבחין בהם [אלשיך].

כאשר תפסו אותו, הכתוב מדגיש שהם מצאו אותו בָּעֵה וּמִתְחַנַּן (מבקש ומתחנן). הסיבה לשימוש במילה "מבקש" אינה מקרית; מטרתם המרכזית של המלשינים הייתה להוכיח שדניאל ביקש בקשה פרטית בתפילתו לאלוהיו, שכן פעולה זו היוותה עבירה ישירה על מצוות המלך [מלבי"ם].

מעניין לציין כי מבחינת חלוקת הטקסט במסורת, פסוק זה מהווה בדיוק את מחציתו של ספר דניאל [מנחת שי].