דניאל, פרק ו׳, פסוק י״ב

תארו לעצמכם חבורה של אנשים שמתכננת לתפוס מישהו בשעת מעשה, ממש כמו מרגלים. זה בדיוק מה שקורה כאן, ברגע השיא של הסיפור. שרי המלך חיכו להזדמנות לתפוס את דניאל מתפלל לה'. המילה אֱדַיִן פירושה אז, כלומר בדיוק באותו הזמן שבו דניאל חזר לביתו. השרים והאנשים שלהם הַרְגִּשׁוּ, כלומר התאספו יחד בהמולה וברעש גדול. אבל רגע, אם הם עשו כל כך הרבה רעש, איך דניאל לא שמע אותם והתחבא? כדי לפתור את הבעיה הזו, הם שלחו מרגלים בשקט מוחלט אל המקום המדויק שבו דניאל נהג להתפלל, כדי ללכוד אותו בלי שיבחין בהם. כשהם תפסו אותו, הם ראו שהוא בָּעֵה וּמִתְחַנַּן, כלומר מבקש ומתחנן אל ה'. היה להם חשוב מאוד לראות אותו דווקא מבקש בקשה אישית, כי החוק של המלך אסר לבקש בקשות מאף אחד חוץ ממנו. ברגע שהם תפסו את דניאל מבקש בקשה מה', הם ידעו שיש להם הוכחה ברורה שהוא עבר על חוק המלך.