יצא לכם פעם להרגיש שאתם חייבים להמשיך לעשות את הדבר הנכון, אפילו כשזה קצת מפחיד? תארו לעצמכם את דניאל שומע על החוק החדש של המלך, שאוסר להתפלל לה'. מה הייתם עושים במקומו? דניאל מחליט לא לוותר על התפילה שלו, אבל הוא גם מנסה להיות זהיר.
כְּדִי יְדַע דִּי־רְשִׁים כְּתָבָא, ברגע שדניאל ידע שהמלך חתם על החוק, הוא מיד עַל לְבַיְתֵהּ, נכנס אל הבית שלו. במקום להתפלל בחוץ יחד עם כולם כמו שהיה רגיל, הוא הולך למקום הכי פרטי שיש לו.
אבל למה הוא לא התחבא לגמרי בחדר חשוך וסגור כדי שאף אחד לא יראה אותו? בעליית הגג של דניאל היו כַוִּין, כלומר חלונות. המפרשים מסבירים שדניאל היה חייב להתפלל לכיוון ארץ ישראל, נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם, בדיוק כמו ששלמה המלך לימד. החדר העליון עם החלונות הפתוחים היה המקום היחיד שבו הוא יכול היה לכוון את התפילה שלו ישר לשם, ועל זה הוא לא היה מוכן לוותר.
דניאל המשיך בסדר היום הקבוע שלו. זִמְנִין תְּלָתָה, שלוש פעמים ביום, שזה אומר תפילות שחרית, מנחה וערבית, הוא בָּרֵךְ עַל־בִּרְכוֹהִי, כרע על הברכיים שלו, וּמְצַלֵּא, התפלל והודה לה'. הוא עשה את כל זה כָּל־קֳבֵל דִּי־הֲוָא עָבֵד מִן־קַדְמַת דְּנָה, בדיוק כפי שהיה רגיל לעשות מאז ומעולם. דניאל לא ניסה להתגרות במלך או להוסיף תפילות מיוחדות, אבל הוא גם לא הסכים לוותר אפילו על תפילה אחת. הוא פשוט המשיך לשמור על הקשר החזק והקבוע שלו עם ה', בדיוק כמו תמיד.