שרי המלך דורשים ממנו לעגן את הגזרה שקבע בחוק מוחלט ובלתי הפיך. דרישתם אינה מסתכמת רק בהצהרה, אלא בחתימה רשמית ומיידית שתקבע את הדברים לדורות.
המילה כְּעַן (עתה) מבטאת את הדחיפות שבדברי השרים. הם דוחקים במלך לפעול ללא כל דיחוי ולחזק את הגזרה בחתימת ידו [מצודת דוד, אלשיך]. הסיבה לבהילות ולפחד של השרים, כפי שמסביר [אלשיך], נובעת מכך ששלטונו של המלך היה עדיין חדש לחלוטין באותה עת.
השרים מבקשים מן המלך: תְּקִים אֱסָרָא, כלומר, תעמיד ותאשר חוק זה רשמית [רש"י]. הם מוסיפים את התנאים דִּי לָא לְהַשְׁנָיָה וכן דִּי־לָא תֶעְדֵּא, שמשמעותם היא יצירת חוק קבוע שלא ניתן לשנותו, להחליפו או לבטלו לעולם, כפי המנהג בחוקי מדי ופרס שאינם בטלים לעולם לאחר שהמלך חתם עליהם [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, יוסף אבן יחיא].
מאחורי הדרישה הנוקשה מסתתר מניע ברור. המטרה בהפיכת הגזרה לחוק חלוט של מדי ופרס לא נועדה רק למנוע מאנשים אחרים להפר או לשנות את החוק, אלא כוונה בעיקר כלפי המלך עצמו; השרים ביקשו לכבול את ידיו מראש, כדי להתמודד עם האפשרות שמאוחר יותר הוא יתחרט על הגזרה שאישר, וכך ימנעו ממנו את האפשרות החוקית לבטלה [ביאור שטיינזלץ].