רגע המבחן של אדם מאמין אל מול גזרה שלטונית המאיימת על חייו מציף את המתח שבין מסירות נפש לבין זהירות. ההחלטה להמשיך בשגרת העבודה הרוחנית, חרף סכנת המוות, דורשת תעצומות נפש, דיוק הלכתי והבנה מעמיקה של מהות התפילה.
כְּדִי יְדַע דִּי־רְשִׁים כְּתָבָא, כאשר ידע דניאל שהמלך חתם על הגזרה האוסרת לפנות לאלוקים, הוא עַל לְבַיְתֵהּ, נכנס לביתו. שם, בעלייתו, היו לו כַוִּין, חלונות, והוא המשיך במנהגו: זִמְנִין תְּלָתָה, שלוש פעמים ביום, הוא בָּרֵךְ עַל־בִּרְכוֹהִי, כרע על ברכיו, וּמְצַלֵּא, התפלל, והודה לה' כָּל־קֳבֵל דִּי־הֲוָא עָבֵד מִן־קַדְמַת דְּנָה, בדיוק כפי שהיה עושה תמיד, מאז ומעולם.
המפרשים תמהים מדוע דניאל הכניס את עצמו לסכנת חיים ברורה. הרי תפילה אינה אחת מהעבירות שעליהן חל הכלל של ייהרג ואל יעבור, ומדוע לא התפלל בסתר, בחדר חשוך או בלחש כדי שאיש לא יבחין בו?
גישה אחת [מלבי"ם] מסבירה שדניאל כלל לא התכוון למסור את נפשו, שכן מבחינה משפטית הוא לא עבר על דת המלך. גזרת המלך אסרה על בקשת בקשות אישיות חדשות מאף גורם זולת המלך, ואילו דניאל הקפיד על התפילה התמידית שעיקרה שבח והודיה לה' כפי שמודגש במילים וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא. משום שהיה הבדל מהותי בין מתפלל ששופך את נפשו לה' לבין מבקש בקשות, דניאל בטח בכך שאינו מפר את החוק ולא חשש.
מנגד, גישה אחרת [אלשיך, מצודת דוד] סבורה שדניאל דווקא ניסה לנקוט אמצעי זהירות ולהסתתר במידת האפשר. במקום להתפלל בבית המדרש בציבור בעשרה כדרכו, הוא נכנס אל המקום המוצנע ביותר, לביתו שלו, מתוך הנחה שאיש לא יעז לחדור לפרטיותו של השר הבכיר כדי להלשין עליו.
אם כן, מדוע לא הסתתר בחדרים הפנימיים והשאיר את החלונות פתוחים? המפרשים מסכימים כי הציון וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ... נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם אינו פרט שולי בסיפור, אלא קיום של הלכה מהותית. דניאל התפלל לכיוון ארץ ישראל ומקום המקדש, גם כשהוא חרב, כפי שתיקן שלמה המלך בתפילתו [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד]. העלייה הייתה המקום היחיד בביתו שבו יכול היה לכוון כראוי נגד שער השמיים, ועל תנאי זה בתפילה לא היה מוכן להתפשר, גם במחיר חשיפה [אלשיך].
הוא שמר על מסגרת של זִמְנִין תְּלָתָה, שלוש התפילות שתיקנו הקדמונים: שחרית, מנחה וערבית [רש"י, אבן עזרא]. הצורך להתפלל שלוש פעמים ביום הפך את הניסיון למצוא מחבוא חדש בכל פעם לבלתי אפשרי. יתרה מזאת, דניאל לא שינה דבר ממנהגו. הוא לא הוסיף תפילות כדי להתגרות בשלטון, אך גם לא ויתר על תפילת ערבית, שאף על פי שהיא רשות, הפכה עבורו לחובה משום שזה מה שהֲוָא עָבֵד מִן־קַדְמַת דְּנָה. כך נהג תמיד, ולא היה יכול לסגת מכך עתה [אלשיך].