לאחר לילה שלם בגוב האריות, דניאל פונה אל המלך החרד ומסכם את נס הצלתו. בדבריו הוא משרטט את מערכת היחסים הכפולה שלו – מול ה׳ ומול שלטון האדם – ומבאר את אופי הנס שהתרחש.
דניאל פותח בהכרזה אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ (אלוהי שלח את מלאכו). מתוך ענווה עמוקה, הוא אינו מייחס את ההצלה לצדקתו האישית, אלא לחסד ה׳. עצם השימוש במלאך, ולא בהתערבות ישירה של ה׳, נועד לרמז שזכותו של דניאל לא הייתה גדולה מספיק כדי שה׳ יפעל בעצמו ללא שליח, או כדי שהאריות יפחדו ממנו בדרך הטבע [אלשיך]. באשר לזהות המלאך, מסורת ייחודית מתארת כי לא מדובר במלאך רגיל, אלא באריה רוחני מכיסא הכבוד. אריה שמיימי זה שאג על האריות הארציים, ומרוב אימה שיניהם נדבקו ופיהם ננעל [חומת אנך].
הנס התבטא בשני רבדים, כפי שעולה מהמילים וּסְגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי (וסגר את פי האריות ולא פגעו בי). הרובד הראשון הוא עצם סגירת פיות האריות כדי שלא יטרפו אותו, פעולה שנבעה מחסד עליון. הרובד השני הוא שהם לא הזיקו לו כלל, ואפילו לא שרטו אותו בציפורניהם. השמירה המוחלטת הזו ניתנה לו בזכות מעשיו הטובים, ולכן הוא מוסיף כָּל־קֳבֵל דִּי קָדָמוֹהִי זָכוּ הִשְׁתְּכַחַת לִי (מפני שלפניו זכות נמצאה לי), שכן ה׳ לא קיפח את שכרו [אלשיך, מצודת דוד].
לאחר שהבהיר את מעמדו הרוחני, דניאל פונה לנקות את שמו גם מבחינה פוליטית ומוסרית מול המלך: וְאַף קָדָמָךְ מַלְכָּא חֲבוּלָה לָא עַבְדֵת (וגם לפניך, המלך, פגע לא עשיתי). המילה חֲבוּלָה משמעותה השחתה, נזק או מעשה של כיעור ושקר [אבן עזרא, רש"י].
נשאלת השאלה, מדוע דניאל לא התגונן וטען לחפותו לפני שהושלך לבור? התשובה היא שדניאל הבין כי המלך כבול לגזירת השרים ולא יוכל להושיעו. רק כעת, לאחר שניצל בדרך נס והוכחה צדקתו, הוא מרשה לעצמו לדבר [אלשיך]. דניאל מסביר למלך כי תפילתו לה׳ אינה נחשבת למרד או לפגיעה במלכות, שהרי גם המלך וגם דניאל מחויבים לחלוק כבוד לה׳ [מצודת דוד]. בדבריו חבויה גם תוכחה עדינה ומסר של אמונה: ה׳ הוכיח את כוחו כשהצליח לסגור את פיות האריות, דבר שהמלך עצמו לא היה מסוגל לעשות מול השרים שפתחו את פיהם וקמו על דניאל להרע לו [אלשיך].