כניסתו של מלך חדש לשלטון על אימפריה רחבת ידיים מלווה באתגרים פוליטיים מורכבים ובסכנת מרידות. כדי לבסס את שלטונו ולהבטיח יציבות, דריוש המלך יוזם רפורמה שלטונית מקיפה בנחלות שכבש ומחלק את סמכויות הניהול למערך פקידותי מסועף.
המילים שפר קדם דריוש מלמדות כי הרעיון היה טוב ונראה ראוי בעיני המלך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. במסגרת תוכנית זו, הוא מינה מאה ועשרים לאחשדרפניא, שהם נציבים ומושלי מדינות [ביאור שטיינזלץ], אשר יתפרסו בכל מלכותא, מונח המכוון באופן ספציפי למלכות הכשדים, הלוא היא בבל [אבן עזרא].
הפרשנים מסבירים כי דריוש חילק את מלכותו למאה ועשרים מחוזות, והפקיד שר אחד על כל אזור [יוסף אבן יחיא, מצודת דוד]. תפקידם של שרים אלו לא היה הנהגה מקומית רגילה, אלא הם שימשו כנציגיו הישירים של המלך. מטרתם הייתה לפקח על הפחות והמנהיגים המקומיים ולוודא שאינם פועלים בניגוד לחוקי המלוכה [מלבי"ם]. אגב כך, יש המציינים כי בימי אחשורוש נמנו מאה עשרים ושבע מדינות, וייתכן ששבע המדינות הנוספות נוהלו על ידי שבעת שרי פרס ומדי הבכירים [מלבי"ם].
מעבר לארגון המנהלי, מסתתר כאן מהלך פוליטי מחושב. מלך חדש החושש מנאמנות שריו ניצב בפני דילמה: האם להחליפם ולהסתכן במרד, או לקרבם אליו. הגישה הפרשנית מציעה שדריוש בחר להעצים את כוחם של השרים הבבליים הקיימים. מכיוון שהיו מאה ועשרים שרים, פיטוריהם היו עלולים לעורר התקוממות מיידית. לכן, הוא בחר להעניק להם קידום חסר תקדים. אם עד כה כל שר שלט רק בעיר או באזור מוגדר, כעת הוענקה להם סמכות כוללת בכל רחבי הממלכה. הקידום נועד לרכוש את נאמנותם ולמנוע מהם לקשור קשר נגדו. פעולה זו נעשתה במהירות הבזק, מיד כאשר הרעיון עלה בדעתו של המלך, כדי לא להותיר להם זמן להתארגן למרד [אלשיך].
בסופו של דבר, המערכת השלטונית המסועפת הזו נועדה להגן על המלך בשתי חזיתות: מניעת נזק פוליטי ומדיני מצד גורמים עוינים, והסרת העומס והטרדה הפיזית הכרוכים בניהול אימפריה כה גדולה לבדו [מלבי"ם].