כדי לנהל את הממלכה העצומה ולפקח על שרי המדינות הרבים, הקים המלך מערכת היררכית ברורה. וְעֵלָּא מִנְּהוֹן – כלומר, למעלה מאותם שרים ואחשדרפנים – מונו שלושה סָרְכִין, שהם פקידים גבוהים, שרים בכירים או בעלי שררה, שמעמדם גדול משל השאר. מטרת מינויים הייתה שהאחשדרפנים יהיו יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא, כלומר ימסרו להם דיווח, חשבון או עצה, ובכך וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק – המלך לא ייפגע, לא יספוג הפסד ולא יינזק בענייני המלכות.
הפרשנים מסכימים כי המטרה המרכזית של מבנה שלטוני זה הייתה הגנה על המלך, אך הם מצביעים על שני סוגים של נזק שמהם הוא ביקש להימנע. מצד אחד, חלוקת התפקידים נועדה לפטור את המלך מהטורח העצום שבידיעת כל פרטי הניהול של הממלכה; השרים הבכירים ריכזו עבורו את המידע הכולל, והוא נדרש לשפוט אישית רק בדברים הקשים והמורכבים [יוסף אבן יחיא]. מצד שני, המלך נזקק למנגנון פיקוח הדוק שיוודא כי ענייני המלוכה מתנהלים כראוי, וייעץ לו בחכמה כדי למנוע הפסדים או מרידות נסתרות מצד מושלי המדינות החזקים.
במרכז ההנהגה הזו הוצב דניאל. הוא נבחר לתפקיד משום שעוד מימי בבל נחשב לגדול החכמים ולאדם נאמן שניתן לסמוך עליו [שטיינזלץ, אלשיך]. עם זאת, עולה השאלה מדוע מונו שלושה שרים בכירים ולא שר עליון אחד. הגישה המרכזית היא שהמלך חיפש ריבוי יועצים כדי להבטיח קבלת החלטות שקולה, אך ישנה דעה ולפיה המלך אכן רצה למנות רק את דניאל, משום שבטח בו שידע לחשוף את מצפוני ליבם של שאר השרים ולסכל מזימות. אולם, כדי למנוע קנאה ותסיסה מצד שרי האימפריה על כך שיהודי שולט עליהם, המלך הקים ביודעין הנהגה משולשת. בדרך זו הוא הסתיר את העובדה שדניאל הוא למעשה עמוד התווך של השלטון והאדם שעליו הוא סומך יותר מכל [אלשיך].
במסגרת תפקידם, האחשדרפנים המשיכו לנהל את המדינות כראות עיניהם, אך חויבו לתת טעם והסבר לכל פעולותיהם בפני שלושת השרים. דרך דיווחים אלו, יכול היה דניאל להשתמש בחכמתו כדי להבין את כוונותיהם הנסתרות של השרים, לוודא שאינם חורשים רעה, וכך להבטיח באופן מוחלט שהמלך לא יינזק [אלשיך].