לאחר הצלתו הפלאית של דניאל, מתהפך הגלגל על האנשים שקשרו נגדו קשר. עונשם האכזרי של המלשינים ממחיש לא רק את זעמו של המלך, אלא גם מאיר באור חדש את עצמת הנס שאירע בלילה הקודם.
המלך מצווה, וְהַיְתִיו – הביאו, את אותם אנשים דִּי אֲכַלוּ קַרְצוֹהִי, ביטוי שמשמעותו אלו שהלשינו עליו. עולה השאלה מדוע המלך דן אותם למוות, הרי הם לא העלילו עלילת שקר, ודניאל אכן עבר על פקודת המלך [מלבי"ם]. ההסבר לכך הוא שהמלשינים התנכלו למלך בחלקלקות לשון, ודחקו אותו לפינה כך שלא ייוותר לו שום פתח הצלה חוקי עבור דניאל. משום כך, משניצל דניאל, שפך המלך את חמתו דווקא עליהם [אלשיך].
האנשים, יחד עם נשותיהם וילדיהם, מושלכים אל גוב האריות. הכתוב מדגיש כי הם וְלָא מְטוֹ לְאַרְעִית גֻּבָּא – לא הגיעו לקרקעית ותחתית הבור, אלא האריות שלטו בהם וטרפו אותם בעודם באוויר [מצודת דוד]. יש המבחינים כאן בשינוי לשוני מעניין בין המילה וּלְגֹב למילה גֻּבָּא: החלק העליון והצר של הבור נקרא "גוב", ואילו התחתית הרחבה נקראת "גבא". המלשינים הושלכו אל הפתח העליון, וטרם הספיקו להשתלשל אל הקרקעית, כבר זינקו עליהם האריות [אלשיך].
האריות התנפלו עליהם באכזריות, וְכָל גַּרְמֵיהוֹן – ואת כל עצמותיהם, הַדִּקוּ – ריסקו וכתתו דק דק. הפרשנים מסכימים כי התנהגות זו נבעה מכך שהאריות הורעבו במכוון כדי שיטרפו את דניאל. כעת, כשהם מורעבים, צמאים ומתוסכלים, הם דרסו את האנשים מיד. פרט זה נועד להעצים את הנס של דניאל: העובדה שהאריות היו כה רעבים עד שריסקו את עצמות המלשינים, מוכיחה עד כמה פלאי היה הדבר שלא נגעו בדניאל כלל [מלבי"ם].
מנקודת מבט של השגחה אלוהית, יש כאן ביטוי לעיקרון שה׳ אינו מקפח שכר של שום בריה. כשם שהכלבים במצרים באו על שכרם על שלא חרצו את לשונם, כך גם כאן: מכיוון שהאריות כבשו את רעבונם ולא פגעו בדניאל, נתן ה׳ בלב המלך להשליך אליהם את המלשינים ובני משפחותיהם, ובכך זכו האריות לנפשות רבות תמורת נפשו של דניאל [אלשיך].