תארו לעצמכם חבורה של אנשים שרוצים להפיל מישהו בפח, אבל במקום להשתמש בחבלים או ברשתות, הם משתמשים רק במילים. זה בדיוק מה שהשרים עושים למלך. השרים רוצים לפגוע בדניאל, אבל הם יודעים שהמלך מאוד אוהב אותו. הם חוששים שאם הם פשוט יגידו שדניאל עבר על החוק, המלך מיד יחפש דרך לבטל את העונש ולשחרר אותו. לכן, הם פועלים בתחכום רב.
בֵּאדַיִן, כלומר אז, הם ניגשים אל המלך. הם אפילו מדברים קצת ביניהם קֳדָם מַלְכָּא, לפני המלך, כדי שזה ייראה כמו שיחה תמימה ולא כמו עלילה מתוכננת. הם מזכירים למלך את החוק שהוא קבע, ומדברים איתו עַל אֱסָר מַלְכָּא, כלומר על האיסור של המלך. הם מוודאים איתו שהחוק חל על כָל אֱנָשׁ, על כל אדם בלי יוצא מן הכלל. למה הם עושים את זה? כדי לחסום מראש כל אפשרות שהמלך יגיד מאוחר יותר שהחוק לא קשור ליהודים שמתפללים. הם מזכירים שהעונש למי שיפר את החוק הוא השלכה לְגוֹב אַרְיָוָתָא, בור מיוחד שבו נמצאים אריות.
המלך, שלא יודע שהחוק הזה הולך לפגוע בדניאל האהוב עליו, נופל במלכודת. הוא עונה להם יַצִּיבָא מִלְּתָא, כלומר אמת ונכון הדבר. הוא מאשר שהחוק חזק וקבוע ואי אפשר לבטל אותו לעולם. בלי להתכוון, המלך סוגר לעצמו את האפשרות להציל את דניאל.