קרה לכם פעם שקמתם מוקדם בבוקר מרוב דאגה לחבר טוב? זה בדיוק מה שקרה למלך. בשעת בוקר מוקדמת, הוא ניגש בחרדה גדולה אל בור האריות הסגור כדי לגלות מה קרה לדניאל, השר האהוב שלו. מכיוון שדניאל היה עמוק בתוך הבור ולא היה אפשר לראות אותו, וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא (וכשהתקרב אל הבור), המלך נאלץ לצעוק אליו פנימה.
הקריאה של המלך אל תוך הבור בקעה בְּקָל עֲצִיב, כלומר בקול מריר, כאוב ומלא בעצב. המלך לא סתם קרא בשמו של דניאל, אלא המשיך ודיבר אליו משפט ארוך ומפורט. למה הוא עשה זאת לפני שבכלל ידע אם דניאל עומד לענות לו? מפני שמרוב עצב הקול של המלך השתנה. הוא ידע שדניאל אולי לא יזהה אותו מיד ולא יענה לקריאה הראשונה, ולכן המשיך לדבר כדי שדניאל ישמע שזה הוא.
המלך שאל את דניאל האם ה', שאותו הוא עובד בִּתְדִירָא (באופן תמידי וקבוע), הצליח להציל אותו. הוא צעק אליו ושאל הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ (האם יכול היה להצילך?). המלך כמובן ידע ש-ה' הוא אלוהים חיים שרוצה לשמור על עבדיו, אבל הוא כל כך דאג, עד שרצה לדעת אם ה' באמת הצליח להושיע את דניאל בפועל מול החיות.