דברים, פרק י״ב, פסוק י״ט

תארתם לעצמכם פעם מה קורה לאנשים שמקדישים את כל הזמן שלהם כדי ללמד ולעזור לכולם, אבל אין להם עבודה רגילה שבה הם יכולים להרוויח כסף? בתקופת התנ"ך, הלוויים היו בדיוק כאלה. הם היו עסוקים בעבודת ה' ובלימוד התורה, ולכן לא היו להם שדות או כרמים כדי לגדל לעצמם אוכל. בגלל זה, התורה מזהירה אותנו באזהרה חמורה ואומרת הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תעזוב את הלוי. המילים האלה מלמדות אותנו שזו לא סתם בקשה, אלא איסור מוחלט לשכוח אותם. אסור לנו להשאיר את הלוי לבד או בלי אוכל. אנחנו צריכים לתת לו את החלק שלו מהיבולים שלנו, וכשאנחנו עולים לחגוג בירושלים, אנחנו צריכים לקחת אותו איתנו כדי שישמח יחד איתנו. התורה מזכירה לנו שהלוויים הם האנשים שמחברים אותנו לדברים הרוחניים והחשובים באמת, ומי שנותן להם, ממש לא מפסיד מזה אלא להפך. התורה גם מדגישה שצריך לדאוג ללוי כָּל יָמֶיךָ, כלומר תמיד. אפילו בשנות השמיטה, שבהן לא עובדים בשדה ולא אוספים יבולים רגילים, עדיין חובה עלינו לוודא שללוי יש מה לאכול. החובה המיוחדת הזאת קיימת דווקא עַל אַדְמָתֶךָ, כלומר בארץ ישראל. למה דווקא שם? כי בארץ ישראל לכל שאר האנשים יש נחלה ושדה, וללוי אין, ולכן האחריות שלנו לדאוג לו שם היא גדולה וחשובה במיוחד.