לאחר תום המערכות הצבאיות מול מלכי עבר הירדן, המוקד עובר מכיבוש פיזי להתנחלות, חלוקת השטח והקמת אחוזה של קבע. המילה יָרַ֖שְׁנוּ אינה מציינת רק את עצם הלקיחה והניצחון במלחמה, אלא מתארת את אחיזת השטח, חלוקתו וישיבת הקבע בו [מזרחי, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. ייחודה של ירושה זו הוא בכך שהיא נעשתה באופן מיידי על ידי משה רבנו לבדו, ללא צורך בהמתנה להגרלה באמצעות אורים ותומים ונשיאי השבטים, כפי שנדרש מאוחר יותר בחלוקת ארץ ישראל גופא [מלבי"ם].
מבנהו התחבירי של הפסוק עורר דיון נרחב בקרב המפרשים, שכן לכאורה ישנו פער בין היקף השטח שנכבש לבין השטח שניתן בפועל לשבטים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק כתוב בסגנון מקוצר, ויש לקרוא אותו כאילו נוספה לו המילה "אשר". כלומר, את הארץ הזאת אשר ירשנו בעת ההיא נתתי לראובני ולגדי [רמב"ן, בכור שור, חזקוני, הטור הארוך]. ברוח דומה, יש המפרשים כי המילה יָרַ֖שְׁנוּ משמשת כאן כפועל שמשמעותו "הורשנו" או "הנחלנו", דהיינו, את הארץ הזאת הנחלנו והעברנו לבעלותם של ראובן וגד [הכתב והקבלה].
מנגד, פרשנים אחרים מציעים קריאה מפוצלת של הפסוק. לשיטתם, תחילת הפסוק, וְאֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את יָרַ֖שְׁנוּ, אינה מתייחסת להמשך המשפט, אלא חוזרת אל השטח העצום שהוזכר בפסוקים הקודמים מנחל ארנון ועד הר חרמון. רק החלק השני של הפסוק, החל מהמילים מֵעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁר־עַל־נַ֣חַל אַרְנֹ֗ן הממוקמת בדרום סמוך לגבול מואב [ביאור שטיינזלץ], מתאר את המתנה הספציפית שניתנה לראובן וגד. קריאה זו מסבירה מדוע הפסוק מציין שניתן להם רק וַחֲצִ֤י הַֽר־הַגִּלְעָד֙; בני ישראל ירשו את כל האזור עד החרמון, אך משה העניק לראובן וגד רק את חלקו הדרומי של הגלעד, בעוד היתר נשמר עבור חצי שבט המנשה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. הסיבה שניתנה להם רק מחצית מההר היא שהשטח המלא היה גדול מדי ביחס למספרם [ביאור יש"ר], והוא הוענק להם כמתנה בשל מקניהם הרב [אברבנאל].
מבחינה רעיונית והיסטורית, מהלך זה של התנחלות בעבר הירדן המזרחי טומן בחובו גם תוכחה סמויה. ישיבתם של שבטים אלו מחוץ לגבולות ארץ ישראל נולדה כתוצאה עקיפה של חטא המרגלים. אילולא החטא, היו בני ישראל נכנסים ישירות לארץ ישראל, כובשים אותה ומחלקים אותה בשווה, וההתיישבות בעבר הירדן הייתה נדחית לשלב מאוחר יותר. יתרה מכך, קדושתו של עבר הירדן פחותה מזו של ארץ ישראל, דבר שהשפיע לימים גם על הרמה הרוחנית ושקידת התורה באזור זה [העמק דבר].
מבחינה ספרותית, תיאור נחלתם של ראובן וגד בפסוק זה, והמעבר המיידי לתיאור נחלת חצי שבט המנשה בפסוק הבא, משקפים כלל עתיק של כתיבה מקראית לפיו ממשיכים את התיאור מאותה נקודה בדיוק שבה הסתיים התיאור הקודם [ברכת אשר על התורה].