התורה עוצרת את שטף התיאור ההיסטורי של כיבוש עבר הירדן כדי להדגיש את עצמת הניצחון הישראלי, ולהסביר מדוע הוצרך ה' לצוות במפורש על משה שלא לירא מפני עוג. תיאור ממדיו העצומים של עוג נועד להמחיש את גודל התשועה האלוהית במלחמה מול אחרון הענקים.
כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים
אף על פי שעוג מלך על עם האמורי, מבחינת מוצאו הוא היה שייך לעם הרפאים, שהיו ידועים כאנשי מידות וענקים [רמב"ן, רש"ר הירש]. הפרשנים מסבירים את היותו ה"נשאר" האחרון בכמה אופנים: יש הסבורים כי הוא היה הפליט היחיד ששרד את המלחמה הקדומה של אמרפל וחבריו המתוארת בספר בראשית [רש"י, רבנו בחיי], ויש המסבירים כי הוא שרד לבדו כאשר בני עמון השמידו את יתר הרפאים [רמב"ן, הכתב והקבלה]. מכיוון שנותר הענק היחיד, הוא ירש את כל ערי המלוכה של הרפאים [העמק דבר], והאמוריים המליכו אותו עליהם בשל גבורתו יוצאת הדופן [הכתב והקבלה].
הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את מיטתו של עוג. היא נבנתה מברזל משום שמיטת עץ רגילה לא הייתה יכולה לשאת את כובד משקלו העצום [רמב"ן, רלב"ג]. עם זאת, חלק מהמפרשים מדייקים כי המילה עַרְשׂוֹ מתייחסת ספציפית לעריסת תינוק. לפי פירוש זה, כבר בהיותו עולל היה עוג חזק כל כך עד שהיה משבר עריסות עץ, ולכן נאלצו להכין לו עריסת ברזל [רשב"ם, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. גישה שלישית וייחודית מפרשת את המילה עֶרֶשׂ לא כמיטה, אלא כעיר מבצר. לפי קו מחשבה זה, הכתוב מתאר מבצר חזק כברזל שהיה שייך לעוג [רא"ש, בכור שור, חזקוני, פענח רזא].
הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן
מדוע חפצו של עוג נמצא בבירת עמון? יש המסבירים כי העמונים לקחו את המיטה ושמרו אותה כעדות וזכר לניצחונם ההיסטורי על עם הרפאים הענק [רמב"ן, שד"ל]. דעה אחרת גורסת כי עוג נולד וגדל ברבת בני עמון לאחר שאבותיו ברחו לשם [מלבי"ם]. פירוש מעניין נוסף מציע שעוג עצמו הניח שם את מיטתו מתוך תכנון אסטרטגי; הוא ידע שה' אסר על עם ישראל להילחם בבני עמון, ולכן החביא שם את המיטה כדי שישראל לא יכו אותו עליה [רשב"ם, ריב"א]. אגב כך, המילה הֲלֹה נכתבה באופן חריג עם האות ה' בסופה במקום א', ודבר זה מרמז כי התורה בחרה לספר רק את חצי שבחו וגבורתו, שכן אין מרבים לספר בכבודם של רשעים [מנחת שי, ריב"א].
תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ
לפי הגישה המפרשת את ה"ערש" כמבצר, מידות אלו מתייחסות לגובהן ולעוביין של חומות המבצר [רא"ש, חזקוני]. אך לפי רוב הפרשנים המזהים זאת כמיטה או עריסה, מתעוררת מחלוקת מרכזית סביב משמעות הביטוי בְּאַמַּת אִישׁ:
הגישה הרווחת היא שמדובר באמה סטנדרטית של אדם רגיל וממוצע [אבן עזרא, ספורנו, רלב"ג, שד"ל]. לפי מדידה זו, קומתו של עוג הייתה כפולה מזו של אדם רגיל [אברבנאל]. יש המוסיפים כי הכוונה לאמת מידה מלכותית שהייתה מקובלת ונפוצה באותה תקופה [נתינה לגר, ברכת אשר]. לפי אלו הסבורים כי מדובר בעריסת תינוק, מידות אלו (תשע אמות אורך על ארבע רוחב) מתאימות ליחס איבריו של עולל, ומלמדות שכבר בינקותו הגיע גודלו לתשע אמות רגילות [הכתב והקבלה, מלבי"ם]. גישת ביניים מציעה כי הכוונה היא לאמתו של האדם הגדול ביותר בנמצא [רמב"ן, גור אריה].
מנגד, ישנה גישה הסבורה כי בְּאַמַּת אִישׁ פירושו באמה של עוג עצמו [רש"י, שפתי חכמים]. פרשנים רבים התקשו בגישה זו, שכן מדידת אדם על פי מידת זרועו שלו אינה מספקת קנה מידה אובייקטיבי שניתן ללמוד ממנו על גודלו האמיתי [אבן עזרא, ברכת אשר]. אולם, המצדדים בפירוש זה מסבירים כי התורה בחרה למדוד כך כדי ללמד שגופו של עוג לא היה פרופורציונלי, והוא היה משונה וחריג במידותיו גם ביחס לעצמו [מזרחי].