בסיומה של תפילת משה להיכנס לארץ ישראל, רגע לפני שהוא פותח במערכת הציוויים והאזהרות לעם, הוא מציין את מיקומם הפיזי. תחנה זו אינה רק ציון דרך גיאוגרפי, אלא טעונה במשמעות היסטורית, רגשית ורוחנית עמוקה, המקפלת בתוכה את גורלו של משה ואת מצבו של העם.
המילים וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מתייחסות לישיבתם של בני ישראל באזור הר העברים וראש הפסגה [אבן עזרא, רבינו בחיי, ביאור יש"ר]. ישיבה זו מבטאת המתנה מעשית לסיום ימות החורף, לקראת כניסתו של יהושע לארץ בחודש ניסן [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את הישיבה במקום כעכבה נצחית עבור משה. לאחר שה' דחה את תפילתו לעבור את הירדן, נגזר עליו להישאר לעולם בעמק זה ולא לעלות אל הארץ הגבוהה [אור החיים, שד"ל, מלבי"ם]. פירוש ייחודי נוסף מציע כי המילה בַּגָּיְא אינה מתארת רק עמק טופוגרפי, אלא קשורה לשורש המבטא בכי, רעש ורעדה, כרמז לבכייתם של ישראל על חטאיהם [הכתב והקבלה].
הציון הגיאוגרפי מוּל בֵּית פְּעוֹר אינו מקרי, שכן זהו אזור שיטים שבו חטאו ישראל בחטא החמור של עבודה זרה [חזקוני, רלב"ג, רשב"ם]. העמידה הפיזית מול זירת החטא עוררה במשה דאגה עמוקה. הזיכרון הטרי של חולשת העם ונפילתו המוסרית המהירה הוא שהניע את בקשתו הנואשת לעבור את הירדן, מתוך חשש כבד כיצד יתמודדו ישראל מבחינה רוחנית ללא הדרכתו כשיפגשו את תושבי כנען [רש"ר הירש]. בשל הנוכחות מול מקום מועד זה, משה מנצל את ההזדמנות ופותח מיד לאחר מכן באזהרות חמורות לעם לשמור את החוקים ולהתרחק מעבודה זרה [אבן עזרא, רבינו בחיי, רשב"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מצביעה על ניגוד כאוב שמשה מציג בפני העם. משה בוחר במילה וַנֵּשֶׁב בלשון רבים, הכוללת גם אותו, כדי להעביר מסר על כוחה של התשובה ועל חביבותם של ישראל לפני המקום. הוא רומז להם כי למרות שהם חטאו בעוון החמור ביותר של עבודה זרה בפעור, ה' פתח בפניהם את שערי התשובה ומחל להם, בעוד שהוא עצמו חטא חטא קל בהרבה ולא זכה למחילה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, שפתי כהן, אדרת אליהו, גור אריה]. אלו שחטאו מתוך תאווה ופיתוי לא הושמדו מיד, אלא עונשם נתלה להם כדי לאפשר להם לשוב בתשובה ולזכות בחיים [דברי דוד, שפתי כהן].
מעבר לתוכחה, הישארותו של משה מול בית פעור נתפסת כהקרבה אישית למען ישראל. משה נשאר בחוץ לארץ ונקבר דווקא במקום זה כדי לכפר על חטא פעור, שכן עוונו האישי לא היה חמור מספיק כדי למנוע ממנו את הכניסה לארץ לולא היה צריך להגן על העם [צרור המור, גור אריה, שפתי חכמים]. קברו של משה הוצב שם כמגן רוחני נצחי; בכל פעם ששרו של פעור עולה כדי לקטרג ולהזכיר את עוון ישראל, הוא רואה מולו את קברו של משה ושוקע חזרה. משה, שראה בנבואה את חטאי העם העתידיים, הסכים לקבל עליו את הדין ולמות בעמק זה, מתוך הבנה שנוכחותו שם תגן על ישראל לדורות ותשתיק את המקטרג [אור החיים, מלבי"ם, דברי דוד, חתם סופר].