ניצחונם של בני ישראל על עוג מלך הבשן וצבאו היה מוחלט ומהיר, ושילב בתוכו התערבות ניסית יחד עם גבורה לאומית. מסירת עוג לידי ישראל נעשתה בדרך פלא [ביאור יש"ר].
כאשר משה מתאר כיצד ניתנו האויבים בְּיָדֵנוּ, עולה השאלה מדוע הוא משתמש בלשון רבים, שהרי קודם לכן הבטיח לו ה' שייתן את עוג בידו בלשון יחיד. גישה אחת מסבירה כי הניצחון אכן הושג באופן אישי על ידי משה, אשר הכה את עוג בעצמו לאחר שה' הפיל על צווארו של עוג הר שניסה לזרוק על מחנה ישראל. השימוש בלשון רבים נועד לבטא כי ידו של משה נחשבת כידם של כל ישראל [אור החיים]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בשינוי הלשון מהלך מחושב של משה. משה חשש שמא בני ישראל ירגישו נחותים ויחשבו שהניצחונות תלויים רק בזכותו האישית, מה שיוביל לחרדה לקראת כיבוש ארץ כנען לאחר מותו. לכן, הוא מדגיש כי האויב ניתן ביד כולם, כדי ללמד שידו וידם שוות וזכויותיהם מצטרפות. התוספת של המילה גַּם נועדה להשוות את הניצחון על עוג לניצחון על סיחון, שבו לא נדרשה זכותו המיוחדת של משה, ובכך להפיג את פחדם של ישראל מהעתיד [אלשיך].
ההתקפה עצמה מוגדרת במילה וַנַּכֵּהוּ, אשר מכוונת ספציפית לפגיעה בחיל ובצבא שיצאו עם עוג לשדה הקרב, בעוד שכיבוש הערים עצמן מטופל בשלב מאוחר יותר [העמק דבר]. נפילתם של גיבורי עוג במערכה הראשונה בשדה הובילה לקריסה מוחלטת, כך שישראל הצליחו ללכוד מיד את כל עריו הבצורות ללא צורך במצור ממושך [מלבי"ם].
השלמת הניצחון מתוארת במילים עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד, כלומר שלא נותר מהאויב כל זכר [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, המילה הִשְׁאִיר מנוסחת בלשון עבר אך משמשת בפסוק זה כשם פועל [ביאור יש"ר]. השימוש בלשון עבר בא ללמד על שותפות מוחלטת של העם, שכן כל אחד ואחד מישראל לקח חלק בפעולה זו ודאג שלא להשאיר לאויב שריד [אבן עזרא].