משה רבנו, העומד על סף הכניסה לארץ המובטחת ויודע כי נגזרה עליו גזירה שלא להיכנס אליה, שופך את ליבו בתחינה אחרונה ועמוקה. בקשתו אינה נובעת מרצון פשוט למסע פיזי או להנאה מגשמיות הארץ, אלא מתוך כמיהה רוחנית עזה להשלמה עצמית ולטובת עם ישראל.
בפתיחת דבריו מבקש משה אֶעְבְּרָה־נָּא. הפרשנים חלוקים במשמעות המילה נָּא. הגישה המרכזית רואה בה לשון בקשה ותחינה למידת הרחמים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. לעומת זאת, יש המפרשים מילה זו במשמעות של "עכשיו" – משה מבקש לנצל את הזמן שנותר לו ולעבור מיד, בעודו בחיים [אור החיים, בכור שור].
הפרשנים מדגישים כי בקשתו של משה וְאֶרְאֶה אינה נובעת מהרצון לאכול מפרי הארץ או לשבוע מטובה. מטרתו העיקרית הייתה לזכות לקיים את המצוות התלויות בארץ, שכן העיסוק בתורה בלבד אינו משתווה לקיום המעשי על אדמת הקודש [פני דוד, תורה תמימה, חזקוני, מלבי"ם]. יש המוסיפים כי משה רצה להשריש בארץ ישראל את כוח לימוד התורה [העמק דבר], או לזכות במצווה הספציפית של עיבור השנים [חנוכת התורה]. מניע נוסף לבקשת הראייה מוסבר על ידי משל למלך וכלה: המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה, ואילו משה שיבח אותה מבלי שראה אותה מעולם. כעת, הוא מבקש לראותה במו עיניו כדי להוכיח ששבחו היה אמת לאמיתה [רבנו בחיי].
כדי להתמודד עם הטענה שזמנו של יהושע בן נון הגיע להנהיג, משה מבקש לעבור את הירדן כאדם פשוט מן השורה, ללא שררה, שהרי כלוי אין לו ממילא חלק ונחלה בכיבוש הארץ [אור החיים, ביאור יש"ר, צפנת פענח]. הוא מוכן לוותר על מעמדו, ובלבד שיזכה ללכת ולו ארבע אמות בארץ כדי לזכות בחיי העולם הבא [אור החיים], או כדי להכרית לחלוטין את יושבי כנען ובכך להבטיח שישראל לעולם לא יגלו מארצם [ספורנו].
הבקשה מתפצלת לשני ממדים: הממד הפיזי של ההעברה והכיבוש עבור עם ישראל, והממד הרוחני של הראייה עבור השלמתו האישית של משה [כלי יקר]. משה מפרט את יעדי כמיהתו: אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, המייצגת את התורה עצמה [העמק דבר] ואת ההכנה לקבלת השפע האלוהי [רלב"ג]. משם הוא ממשיך אל הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, שלדברי רוב הפרשנים מסמל את ירושלים [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים]. השימוש בלשון יחיד מדגיש את רוממותה וייחודה של ירושלים לעומת שאר חלקי הארץ [גור אריה, נתינה לגר].
שיא בקשתו מתמקד במילה וְהַלְּבָנֹן. הפרשנים מסכימים פה אחד כי מדובר בבית המקדש. מדוע נקרא המקדש בשם זה? הפירוש המרכזי הוא משום שהמקדש "מלבין את עוונותיהם של ישראל" באמצעות עבודת הקורבנות [ספרי, הכתב והקבלה, גור אריה, רבנו בחיי]. הסברים נוספים קושרים את השם לעצי הלבנון שמהם נבנה הבית [חזקוני], לקטורת הלבונה שהוקטרה בו, או לשלג הלבן המכסה את פסגותיו [הכתב והקבלה].
למרות תחינתו העמוקה, ה' מסרב לבקשת ההעברה הפיזית. הפרשנים חושפים את החסד העמוק המסתתר מאחורי הסירוב: אילו משה היה נכנס לארץ ובונה את בית המקדש, הבית היה הופך לנצחי ובלתי ניתן להריסה. במקרה כזה, כאשר עם ישראל היה חוטא, ה' היה נאלץ לכלות את זעמו בעם עצמו ולהשמידו. הישארותו של משה מחוץ לארץ אפשרה לבית המקדש לשמש כ"משכון" שייחרב במקום העם [אור החיים, הדר זקנים]. יתרה מכך, ה' מרגיע את משה ומודיע לו כי לימוד התורה שלו נחשב לו כאילו קיים את המצוות בפועל, וכי מעלתו הרוחנית גבוהה מכדי להצטמצם בגבולות הארץ [פני דוד, נחל קדומים]. לבסוף, ה' מעניק למשה מחצית מבקשתו – הוא שולל ממנו את הכניסה הגשמית, אך מעניק לו את השלמות הרוחנית הטמונה בראיית הארץ כולה מרחוק [כלי יקר, צרור המור].