קרה לכם פעם שרציתם משהו כל כך, התחננתם וביקשתם אותו מכל הלב, ובכל זאת התשובה הייתה לא? תארו לעצמכם את משה רבנו עומד ממש על הגבול של ארץ ישראל. הוא יודע שהוא לא אמור להיכנס אליה, אבל הוא פונה אל ה' בתחינה אחרונה ומבקש אֶעְבְּרָה־נָּא, כלומר בבקשה, תן לי לעבור. משה לא רצה להיכנס לארץ רק כדי לטייל בה או לאכול מהפירות הטעימים שלה. הוא רצה להיכנס כדי לקיים את המצוות המיוחדות שאפשר לעשות רק בתוך ארץ ישראל. הוא אפילו היה מוכן לוותר על התפקיד שלו כמנהיג, ורק להיכנס כאדם פשוט ורגיל.
משה ממשיך ומבקש לראות את הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, והוא מתכוון לעיר המיוחדת ירושלים. מיד אחר כך הוא מזכיר את וְהַלְּבָנֹן. למה הוא מתכוון במילה הזו? לבית המקדש. קוראים לו כך כי המילה מזכירה את הצבע הלבן, וכשבני ישראל היו עושים טעויות, עבודת ה' בבית המקדש הייתה מנקה את הלב שלהם וסולחת להם, עד שהיו נקיים וטהורים כמו צבע לבן.
למרות הבקשה המרגשת, ה' מסרב לתת למשה להיכנס, אבל מאחורי הסירוב הזה מסתתרת אהבה גדולה לעם ישראל. ה' ידע שאם משה, שהיה כל כך קדוש, ייכנס לארץ ויבנה את בית המקדש, הבית הזה יהיה חזק ונצחי ולעולם לא ייפגע. ואז, אם בני ישראל יעשו דברים רעים, ה' יצטרך להעניש את האנשים עצמם. בזכות זה שמשה נשאר בחוץ, ה' יכול היה בעתיד לפגוע רק בבניין של בית המקדש, ובכך להציל את בני ישראל. בסופו של דבר, ה' בכל זאת נותן למשה מתנה מיוחדת. הוא אומנם לא נותן לו ללכת בתוך הארץ, אבל הוא מאפשר לו לעמוד מרחוק ולראות בעיניים שלו את כל הארץ הטובה.