פסוק זה חותם את סיפור תחינתו הדרמטית של משה רבנו להיכנס לארץ ישראל, ומתאר את הרגע שבו הוא נתקל בסירוב מוחלט מאת ה'. מבעד למילים הקצרות, הפרשנים חושפים רובד עמוק של יחסי מנהיג ועם, שכר רוחני, ואהבה עצומה של משה לישראל.
וַיִּתְעַבֵּר: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת התמלאות בכעס, חימה וזעם [רש"י, מזרחי, ספורנו ואחרים]. עם זאת, יש המפרשים את המילה מלשון "העברה" וסילוק – כביכול ה' העביר את מבטו והסיר את השגחתו מתחינתו של משה, בדומה לאדם שמפנה את פניו כדי לא לראות דבר המונח לפניו, או כאשה מעוברת שקשה לה להתכופף ולהביט מטה [הכתב והקבלה]. פירוש נוסף מציע שהמילה מתארת יציאה מוחלטת מן הגבולות הרגילים של ההתנהגות כלפי אדם [רש"ר הירש, אם למקרא].
לְמַעַנְכֶם: בביאור מילה זו נחלקו הפרשנים לשתי תפיסות קוטביות:
הגישה הראשונה רואה בכך האשמה, במשמעות של "בגללכם". משה מזכיר לישראל שחטאם, תלונותיהם במי מריבה והכעס שהכעיסו אותו, הם שגרמו לו לטעות ולהיענש [רש"י, תורה תמימה, רבנו בחיי, ברכת אשר].
הגישה השנייה הופכת את המשמעות ורואה בכך פעולה אלטרואיסטית של ה': "לטובתכם". משה נענש ונשאר למות במדבר דווקא כדי להיטיב עם ישראל. הפרשנים מציעים לכך מספר הסברים: אילו משה היה נכנס לארץ, הוא היה בונה את בית המקדש והבניין היה הופך לנצחי. ממילא, כאשר ישראל היו חוטאים, ה' היה נאלץ לכלות את חמתו בעם עצמו ולהשמידו, במקום להחריב את העצים והאבנים של המקדש [מלבי"ם]. בנוסף, קבורתו של משה במדבר נועדה כדי שיוכל להקים עמו בתחיית המתים את כל "דור המדבר" שמת שם ולהכניסם לעולם הבא [אור החיים, חזקוני]. סיבה נוספת היא שקבר משה מול בית פעור נועד להחליש את כוחה של עבודה זרה זו ולהגן על ישראל מפני טומאתה [העמק דבר]. לבסוף, ענישתו של משה נועדה לשמש מוסר השכל מהדהד לדיינים ולדורות כולם: אם ה' לא נשא פנים לגדול הנביאים, קל וחומר שלא יוותר לחוטאים רגילים המעוותים את הדין [שפתי כהן, אדרת אליהו].
וְלֹא שָׁמַע אֵלָי: ה' גזר לסתום את כל שערי השמים באותה שעה, כדי שתפילתו של משה לא תוכל להתקבל [נחל קדומים].
רַב־לָךְ: צירוף זה זוכה למגוון רחב של פירושים, הנעים בין תוכחה מוסרית לנחמה עמוקה:
מצד אחד, המילה מתפרשת מלשון שפע וגדולה. ה' מנחם את משה ואומר לו: רב טוב צפון לך לעולם הבא; השגת כבר את שיא השלמות והחכמה הרוחנית, ואין לך צורך להיכנס לארץ כדי להתעלות עוד [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם]. יתרה מכך, משה טען שהוא רוצה להיכנס לארץ כדי לקיים את המצוות התלויות בה, ועל כך משיב לו ה' שיש לו חלק ("רב") בכל מצווה שיקיימו ישראל, משום שהוא זה שלימד וציווה אותם [אור החיים].
מצד שני, המילה מתפרשת מלשון "רב" (אדון ומורה). ה' מזכיר למשה את יחסי הכוחות: אני הרב ואתה התלמיד, ואין זה ראוי שהתלמיד יפציר ויסרב לרבו בחוצפה [רש"י, מזרחי]. פירוש נוסף קובע כי אדם שנודר נדר הולך לרבו שיתיר לו, אך לה' אין "רב" מעליו שיכול להתיר את שבועתו [בעל הטורים, רא"ש].
רובד נוסף קושר זאת לחילופי ההנהגה. הגיעה שעת מלכותו של יהושע, שיהפוך כעת ל"רב". ה' מסביר למשה שכניסתו לארץ כאדם פשוט תחת הנהגת תלמידו תהווה עבורו השפלה ופחיתות כבוד, ואין זה ראוי שיהושע יהיה "רב" עליו. המדרש אף מתאר כיצד משה ניסה לשבת כתלמיד בשיעורו של יהושע, אך הכאב שחוו שניהם מהמצב הלא-טבעי הזה גרם למשה להשלים עם מותו ולמסור את נפשו [תולדות יצחק, שפתי כהן, צאינה וראינה].
אַל־תּוֹסֶף דַּבֵּר: ציווי זה אינו רק השתקה נוקשה, אלא גם בקשה שנועדה לשמור על כבודו של משה. המילה "אל" מבטאת שלילה מתוך נימוס והתחשבות (בשונה מ"לא תוסף"). ה' רומז למשה שאם ימשיך להתחנן ויסורב שוב ושוב, ייראה הדבר כפחיתות כבוד עבורו [הכתב והקבלה].
מעבר לכך, טמונה כאן הכרה בכוחו העצום של משה. מכיוון ש"צדיק מושל ביראת אלוהים", ה' כביכול מבקש ממשה שיפסיק להתפלל, משום שתפילתו כה עוצמתית עד שאם ימשיך, ה' "ייאלץ" להיעתר לו ולבטל את הגזירה, דבר שיסתור את התוכנית האלוהית ויסכן את עם ישראל [אדרת אליהו]. משה, מתוך אהבתו העצומה לעמו, מעדיף לוותר על חייו מאשר לסכן ולו יהודי אחד, ומקבל עליו את הדין בשתיקה.