חילופי ההנהגה בין נביא דגול ליורשו הם רגע רגיש וקריטי בחיי האומה. ההנחיה הניתנת למשה לגבי יהושע מזקקת את מהותה של העברת הסמכויות, מגדירה את סגנון המנהיגות החדש, וחושפת את הקשר העמוק שבין המנהיג העוזב לזה הנכנס בנעליו.
וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ
הפרשנים חלוקים בשאלה מהו בדיוק אותו ציווי שמשה נדרש לצוות את יהושע, וניתן לזהות במקורות שלוש גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה סבורה כי אין מדובר בציווי על אסטרטגיה צבאית, אלא על נשיאת המשא הנפשי והחברתי של ההנהגה. על משה להכין את יהושע ולצוות עליו לסבול את הטרחות, המשאות והמריבות של העם [רש"י, מזרחי, גור אריה, ביאור יש"ר].
הגישה השנייה רואה במילה "צו" ביטוי של סמכות ומלכות. משה נדרש למסור את ההנהגה ליהושע ולהפוך אותו לשר צבא ולמנהיג בפועל עוד בחייו, לעיני כל ישראל [אור החיים, קיצור בעל הטורים].
הגישה השלישית מפרשת את הציווי כזירוז וכהטלת חובה [תורה תמימה, רש"ר הירש]. במסגרת זו, על משה לצוות עליו את מסורת התורה שבעל פה, שכן לאחר מותו של משה, יהושע לא יוכל עוד לשאול את רבו בספקותיו [מלבי"ם], וכן להדריך אותו כיצד להתנהג בעת חלוקת הארץ [רלב"ג].
וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ
מכיוון שאין בידו של משה כוח פיזי להפוך את יהושע לחזק, פעולת החיזוק צריכה להיעשות באמצעות מילים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. התרגום מבאר מילים אלו כ"תקיף ועלים", כלומר יציב וחזק [אוהב גר].
מפני מה יהושע זקוק לחיזוק? מעבר לצורך בזרז כדי להילחם באומות ולהכרית את אליליהן [בכור שור, רלב"ג], יהושע עלול לחשוש מן האחריות הכבדה. הוא עלול לומר בליבו: כשם שרבי משה נענש בגלל העם ולא נכנס לארץ, כך גם אני עלול להיענש בגללם. לכן, משה נדרש להבטיח לו במילים ברורות שהוא אכן יחצה את הירדן וינחיל את הארץ [רש"י, ביאור יש"ר].
ישנו הבדל דק בין שני פועלי החיזוק: המילה חזק מסמלת כוח נקודתי וזמני, בעוד שהמילה אמץ מסמלת התמדה של אותו כוח לאורך זמן. לו משה היה נכנס לארץ, די היה בחיזוק זמני, שכן משה היה יכול לחזקו בכל עת. אך מכיוון שיהושע עתיד להנהיג לבדו, הוא זקוק לאימוץ מתמיד [מלבי"ם]. בנוסף, עליו להיות חזק בלימוד התורה, ואמיץ בעשיית מעשים טובים [אדרת אליהו], כדי ששום דבר לא יסיט אותו מדרך החובה [רש"ר הירש].
כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה
הפסוק מציג תנאי ברור וסגנון הנהגה חדש: רק אם יהושע יעבור בראש העם וינהיג אותם בחזית, הם ינחלו את הארץ. אם יישאר מאחור, הם ייכשלו [רש"י, אדרת אליהו]. עיקרון זה בא לידי ביטוי מאוחר יותר במלחמת העי, שם ישראל נחלו תבוסה משום שיהושע לא יצא בראש הלוחמים, וה' הורה לו לקום ולעמוד במקומו בחזית [רש"י, שפתי חכמים, ברכת אשר].
דרישה זו משקפת מעבר ממודל הנהגה של "רועה" למודל של "מלך". משה תפקד כרועה צאן, ההולך מאחורי העדר, משגיח עליו ולוקח אחריות אישית על כל נזק וחטא, עד כדי כך שמת במדבר בעוון העם. יהושע, לעומת זאת, ממונה כמלך ושופט. תפקידו של מלך הוא ללכת לפני העם ולהתוות את הדרך, בעוד העם נדרש לשמור עליו. מכיוון שליהושע אין את הכוח הרוחני העצום שהיה למשה לשאת באחריות כרועה, הוא זקוק לחיזוק מיוחד ממשה כדי להצליח בתפקידו החדש כמלך העובר לפני העם [אדרת אליהו - ר' יוסף חיים]. זכות זו להנהיג ניתנה ליהושע משום שבחיי משה הוא נהג בענווה, עשה עצמו כאילם ומיעט לדבר מתוך כבוד לרבו [נחל קדומים].
וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה
למרות שמשה מורשה רק לראות את הארץ ולא להגיע אליה [ביאור שטיינזלץ], הראייה שלו אינה פעולה פסיבית של החמצה, אלא פעולה אקטיבית המאפשרת את הכיבוש. ה' מנחם את משה ומבהיר לו שכל זמן שתלמידו קיים, הרי זה כאילו משה עצמו חי ופועל. עצם העובדה שמשה צופה על הארץ, מרככת אותה ומכינה אותה לכיבוש. הראייה של משה היא זו שגוזרת ומחליטה את המציאות ללא ספק [העמק דבר], ורק בזכות כוחו של משה שרואה את הארץ, יהושע יוכל להנחיל אותה לעם [שפתי כהן].