משה רבנו פותח את תפילתו להיכנס לארץ ישראל בשבח לבורא. מפסוק זה למדו חז"ל את המבנה הראוי והמדויק לכל תפילה: תחילה יש לסדר את שבחו של המקום, ורק לאחר מכן לבקש את צרכי האדם, מתוך הכרה שכל בקשה מהאל היא למעשה בקשת מתנת חינם [כלי יקר, תורה תמימה, צרור המור].
אֲדֹנָי יֱהֹוִה: שילוב שמות זה מבטא הרמוניה בין מידות הנהגתו של האל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששילוב זה מורה על אל שהוא "רחום בדין" – מנהיג ושופט את עולמו באדנות, אך עושה זאת מתוך רחמים, וכובש את מידת הדין הקשה למען ברואיו [רש"י, מזרחי, גור אריה]. דעה נוספת רואה בשם "אדני" ביטוי לשליטה מוחלטת ולשידוד מערכות הטבע, בעוד השם "יהוה" מייצג את הנהגת הטבע הרגילה והקבועה. משה פונה לאל השולט בשתי המערכות גם יחד [העמק דבר].
אַתָּה הַחִלּוֹתָ: המפרשים מציעים שלושה כיוונים מרכזיים להבנת מילה זו. הכיוון הראשון מפרש זאת כפתיחת פתח לתפילה: אלוהים הוא שהתחיל ולימד את משה שניתן לבטל גזירות באמצעות תפילה, כפי שעשה בחטא העגל, ולכן משה משתמש בפתח זה כעת [רש"י]. הכיוון השני קשור להתרת נדרים: כשם שאלוהים התיר למשה את נדרו ליתרו כדי שילך לגאול את ישראל ממצרים, כך משה מבקש כעת שאלוהים יתיר את שבועתו שלו ויאפשר למשה להיכנס לארץ [אור החיים, ספרי]. הכיוון השלישי מתמקד בפשט הכתוב: אלוהים התחיל להראות למשה את כיבוש הארץ בניצחון על המלכים סיחון ועוג, ומשה מבקש להשלים את המהלך ולראות גם את כיבוש שאר עמי כנען [רש"י, אבן עזרא, רשב"ם, מלבי"ם].
אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה: קיימת מחלוקת רעיונית בהבנת מושגים אלו. גישה אחת מפרשת אותם על דרך הרחמים: גָּדְלְךָ היא מידת טובו של האל המוחל וסולח לעוונות, ויָדְךָ הַחֲזָקָה היא ימינו המושטת תמיד לקבל שבים, אשר בכוחה העצום כובשת את מידת הדין [רש"י, שפתי חכמים]. מנגד, גישה אחרת מפרשת זאת על דרך הנהגת העולם: גָּדְלְךָ מייצג את גדולת האל המתבטאת בהנהגת חוקי הטבע הקבועים, ואילו יָדְךָ הַחֲזָקָה מתייחסת לניסים הגלויים, לאותות ולשבירת חוקי הטבע למען ישראל [אבן עזרא, העמק דבר, מלבי"ם]. גישה נוספת קושרת ביטויים אלו למעמד הר סיני ולמתן תורה, שם התגלתה גדולתו של האל במלוא עוזה [רבנו בחיי, פני דוד].
אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: משה חותם את שבחו בהדגשת ייחודו המוחלט של האל לעומת מלכי בשר ודם. בעוד שלמלך אנושי יש יועצים ושרי ממשלה היכולים למחות בידו כאשר הוא מבקש לעשות חסד ולבטל גזירה, לאלוהים אין מי שימחה בידו בשמים או בארץ אם יחליט למחול למשה ולבטל את עונשו [רש"י]. מעבר לכך, אפילו המלאכים העליונים המניעים את גלגלי השמים אינם יכולים לחרוג מתפקידם או לעשות פלאות כמעשי האל, השולט שליטה מוחלטת, חופשית ובלעדית בכל חלקי הבריאה [אבן עזרא, רלב"ג]. מתוך השגה רוחנית זו של העולמות העליונים, משה מבקש לזכות ולהיכנס לארץ ישראל, כדי לקיים את המצוות התלויות בה ולחבר בין השגב השמימי למעשה בארץ [רבנו בחיי, ספתי כהן].