תארו לעצמכם שהייתם שומעים קול כל כך חזק ועוצמתי עד שהייתם ממש רועדים. מה הייתם עושים? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל במעמד הר סיני. אחרי שהם חוו את ההתגלות של ה' ושמעו את קולו, הם הבינו שזה גדול עליהם. הם הרגישו שהם צריכים מישהו שיתווך בינם לבין ה', ולכן הם פנו למשה ואמרו לו קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע. הם ידעו שמשה הוא היחיד שמוכן מספיק כדי לעמוד קרוב ולשמוע את הנבואה בעצמו.
אבל אז בני ישראל אמרו למשה וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, וזה קצת מוזר, כי המילה וְאַתְּ מתאימה בדרך כלל לנקבה ולא לגבר. למה הם דיברו אליו ככה? בני ישראל פשוט ביקשו שמשה ידבר אליהם בקול אנושי, רך ונעים יותר, בניגוד לקול העוצמתי של ה' שהיה להם קשה להכיל.
בנוסף, העם השתמש בשתי מילים שונות כדי לתאר את מה שמשה ישמע ואת מה שהוא יעביר אליהם. הם ידעו שמשה יבין את העומק והסודות של המצוות, ולזה הם קראו אֲשֶׁר יֹאמַר. אבל מעצמם הם ביקשו פחות, רק לשמוע את ההוראות המעשיות והפשוטות שאותן צריך לקיים, ולזה הם קראו אֲשֶׁר יְדַבֵּר.
בסוף הדברים שלהם, בני ישראל הבטיחו וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ. הם קיבלו על עצמם להקשיב למשה ולקיים את כל מה שיגיד להם, ממש כאילו שמעו את הדברים ישירות מה'. הם גם הבטיחו לקיים את המצוות, אפילו אם הם יקבלו רק את ההוראות הפשוטות ולא יבינו את כל הסיבות העמוקות שלהן.