נסו לחשוב רגע איך מרגיש חייל שניצב מול צבא עצום וחזק מאוד. הגיוני שהלב שלו יפעם בחוזקה והוא ירגיש חשש. אבל מה יקרה ברגע שהוא יזכור שמי ששומר עליו נמצא ממש קרוב אליו?
התורה מבקשת מהלוחמים לֹא תַעֲרֹץ, כלומר אל תישברו, אל תיבהלו ואל תברחו לאחור, גם אם נדמה שהאויב מתגבר. הסיבה לכך היא שאת היראה והכבוד שלנו אנחנו צריכים לשמור רק לה'. חישבו על כך: אם אדם עומד מול אריה ענק ושואג, האם הוא יפחד מעקיצה של דבורה קטנה שעפה לידו? ודאי שלא! כשאנחנו מתמלאים ביראה כלפי ה', הפחד מבני אדם פשוט מתבטל ונעלם.
התורה מזכירה לנו כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, ה' נמצא ממש בתוך המחנה של עם ישראל, ועצם הזיכרון הזה מספיק כדי לסלק כל דאגה מהלב. ה' מתואר בתור אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא, כי הוא גדול בטוב ובחסד שהוא עושה לעם ישראל, והוא נורא בכך שהוא מטיל פחד על האויבים. לכן, כשזוכרים מי נמצא איתנו ושומר עלינו, מבינים שאין שום סיבה לפחד.