יצא לכם פעם להרגיש שאתם מתאמצים ועובדים כל כך קשה על משהו, וברגע שאתם כמעט מסיימים, מישהו נותן לכם עוד משימה קשה ועוד אחת, בלי שום הפסקה? תארו לעצמכם שכך בדיוק הרגישו בני ישראל במצרים. בהתחלה, המצרים היו ערמומיים. הם דיברו יפה אל בני ישראל ואפילו שילמו להם שכר, אבל לאט לאט הם הפכו את העבודה לקשה ואכזרית. ממש כמו טעם החזרת שאנחנו אוכלים בפסח, שמתחיל רגיל ובסוף הופך למר, כך המצרים וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם של בני ישראל.
הם הכריחו אותם לעבוד בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, שזו עבודה קשה ומעייפת שבה היו צריכים לעמוד שעות ארוכות ליד תנורי אש לוהטים כדי לייצר לבנים למבנים של המצרים. אחר כך, הם הוסיפו להם גם וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, שזה אומר לצאת החוצה ולעשות עבודות חקלאות מפרכות כמו לחרוש ולקצור. המצרים לא ויתרו להם על שום משימה. המילים אֵת כָּל עֲבֹדָתָם מלמדות אותנו שהם פשוט הוסיפו את עבודות השדה הקשות על גבי עבודות הבנייה בעיר שהם כבר עשו!
אבל הדבר הכי קשה היה שהעבודה הייתה בְּפָרֶךְ. זו לא הייתה סתם עבודה קשה, אלא עבודה שנועדה להתיש ולשבור אותם לגמרי. המצרים היו נותנים לאנשים עבודות שאינן מתאימות לכוח שלהם, או עוצרים אותם פתאום באמצע משימה ומכריחים אותם להתחיל משהו אחר לגמרי, רק כדי לעייף ולבלבל אותם. למרות כל הקושי הזה, הנשים העבריות היו גיבורות אמיתיות. כשהגברים היו עייפים ועצובים הרחק בשדות, הנשים היו באות אליהם, מביאות להם אוכל חם ומים, מעודדות אותם ונותנות להם כוח ותקווה להמשיך הלאה ולא לוותר.