שמות, פרק כ׳, פסוק ז׳

קרה לכם פעם שרציתם להוכיח לחברים שאתם דוברי אמת, ומבלי לחשוב פעמיים פשוט אמרתם "אני נשבע"? הדיבר הזה מגיע מיד אחרי האיסור על עבודה זרה, כדי ללמד אותנו שכשם שאסור לעבוד אלים אחרים, כך חשוב מאוד לשמור על כבוד שמו של ה' ולא לזלזל בו. התורה אומרת לנו לֹא תִשָּׂא, כלומר אל תוציא מהשפתיים ואל תשתמש בשם ה' לחינם. כשאדם נשבע, הוא בעצם מרים את המילים שלו ומחבר אותן לשם של ה' כדי שיאמינו לו. אבל אסור לעשות את זה לַשָּׁוְא, כלומר על דבר שהוא ריק, שקרי או חסר טעם. למשל, אסור להישבע על עמוד אבן שהוא עשוי מזהב, כי כולם יודעים שזה פשוט לא נכון. האיסור הזה כולל גם אמירת ברכה סתם כך, כשלא באמת צריך לברך. אולי שמתם לב שהתורה כותבת אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ בגוף שלישי, ולא "את שמי". הסיבה לכך היא שאת שני הדיברות הראשונים עם ישראל שמע ישירות מה', אבל מהדיבר הזה והלאה, משה רבנו הוא זה שמדבר ומעביר את המסר לעם. בסוף הדיבר מופיעה אזהרה: כִּי לֹא יְנַקֶּה ה'. זה אומר שה' לא מנקה ומוותר על החטא הזה בקלות. למה זה כל כך חמור? כי אם מישהו למשל לוקח משהו שלא שלו, הוא יכול להחזיר אותו ולתקן את המעשה. אבל כשמישהו משתמש בשם ה' לשקר, קשה מאוד לתקן את הפגיעה. לפעמים אנשים נשבעים סתם מתוך הרגל, בלי שום תועלת, ומוציאים את שם ה' מהפה שוב ושוב בלי להרגיש. המעשה הזה כל כך משמעותי, שחכמים מספרים שכאשר ה' אמר את הדיבר הזה, כל העולם כולו הזדעזע. לכן, אנחנו צריכים לשמור מאוד על המילים שלנו, ולהשתמש בשמו של ה' רק מתוך כבוד אמיתי.