שמות, פרק ל״ד, פסוק ל״ד

תארו לעצמכם איך נראו החיים של משה אחרי שהפנים שלו התחילו להאיר באור מיוחד. משה קבע לעצמו סדר קבוע. בכל פעם שהיה נכנס אל אוהל מועד, וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ, הוא היה מסיר את המַּסְוֶה, שהוא בעצם סוג של כיסוי או בגד לפנים. הוא עשה זאת כדי שיוכל להיות קרוב מאוד לה', פנים אל פנים, בלי שום מחיצה שתפריע באמצע. המילים לְדַבֵּר אִתּוֹ מלמדות אותנו שבאותם רגעים, ה' הוא זה שדיבר אל משה. לאחר מכן, כשמשה סיים, וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הוא השאיר את הפנים שלו גלויות. הוא רצה שעם ישראל יראה את האור הקדוש והמזהיר על פניו בזמן שהוא מוסר להם את התורה. בדיוק כפי שמשה ראה את הנוכחות של ה', כך בני ישראל היו צריכים לראות את פניו של משה, כי כאשר תלמיד לומד, חשוב שהוא יראה את פניו של המורה שלו. בשאר הזמן, כשמשה לא דיבר עם ה' ולא לימד את העם, הוא הקפיד להחזיר את הכיסוי לפנים שלו. משה היה עניו מאוד ולא רצה להציג את האור הזה לראווה סתם כך. בנוסף, הוא רצה לשמור על הקדושה של האור, כדי שעם ישראל לא יתרגל אליו יותר מדי ויתחיל להתייחס אליו כאל משהו רגיל ושגרתי.