שמות, פרק ל״ד, פסוק ל״ד

מנהגו הקבוע של משה היה שכאשר נכנס אל אוהל מועד, וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ פנים אל פנים, הוא הסיר את הַמַּסְוֶה, בגד ששימש ככיסוי, כדי שלא תהיה חציצה בינו לבין כבוד השכינה. משה נותר בגלוי פנים גם כאשר וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה, שכן התלמידים צריכים לראות את פני רבם בשעת הלימוד, וכך יכלו העם לראות את קרני ההוד על פניו. למרות דעה ייחודית שלפיה פניו היו גלויים רק מול העם, הגישה המקובלת היא שמשה נותר גלוי פנים בשני מצבי הקדושה, גם אם מיד עַד צֵאתוֹ החזיר את הכיסוי לראשו ורק קיפלו כלפי מעלה בשעת מסירת התורה. בשאר הזמנים, מתוך ענווה, הקפיד משה לכסות את פניו כדי למנוע מצב שבו העם יתרגל לאור האלוהי ויתייחס אליו כאל חול.