שמות, פרק ל״ד, פסוק כ״ד

ה' מבטיח לגרש ולסלק את העמים הזרים מן העין כדי שלא יגרמו צער, כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ, ולספח נחלות נוספות כך שיתקיים וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ. בשל התרחבות הארץ והמרחק שנוצר מבית המקדש, הוגבלה החובה לעלות לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ ל-שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה בלבד, והיא חלה רק על מי שבבעלותו קרקע בתוך אַרְצְךָ. למרות סכנת הנטישה של ערי הגבול בַּעֲלֹתְךָ לרגל, מובטח נס שלפיו וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ, שכן דווקא הפקרת השמירה למען המצווה היא הערובה לביטחון. אימה תיפול על השכנים והם לא יעזו לגזול את השטח הריק, בין אם מתוך פחד משתק ובין אם מתוך ההיגיון שאם ה' גירש את העמים הקודמים כשהיו מבוססים בארץ, קל וחומר שיגן על ישראל בעת קיום מצוותיו. שמירה ניסית זו מקיפה ומבטיחה הגנה מפני צבאות זרים, גנבים בודדים, ואף מפני חיות רעות, הנכללות גם הן במילה אִישׁ, כך שלא יפגעו במשק החי שנותר מאחור.