הבאת קורבן הפסח דורשת דיוק מוחלט בזמנים ובהרחקת גאווה ומנהגי עבודת אלילים, המיוצגים על ידי החמץ. הציווי לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי אוסר על שחיטת הקורבן וזריקת דמו כל עוד נותר חמץ ברשותו של אחד המשתתפים, כאשר הביטוי דַּם זִבְחִי משמש גם ככינוי המזכיר את הדם שהציל את ישראל במצרים. בנוסף, התורה קובעת כי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח, כלומר חל איסור להותיר את בשר הקורבן או את חלביו המוקטרים לה' עד זמן עלות השחר, המוגדר כאן במילה לַבֹּקֶר. השימוש במילה זֶבַח בא ללמד שאיסור הותרת האיברים עד הבוקר תקף לכלל הקורבנות, ומדגיש את הקשר הבלתי נפרד בין שולחן האכילה המשפחתי לבין המזבח.
שמות, פרק ל״ד, פסוק כ״ה
פרשת כי תשא
לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.