התורה משרטטת כאן תהליך נפשי וחברתי מסוכן, הבנוי כשרשרת של אירועים שמתחילה בקשרים מדיניים או חברתיים, ועלולה להסתיים בהתבוללות רוחנית מוחלטת. רוב הפרשנים מסכימים כי האזהרה פֶּן־תִּכְרֹת בְּרִית אינה עומדת בפני עצמה, אלא מזהירה מפני התוצאות ההרסניות והבלתי נמנעות שיבואו בעקבות אותה ברית [קאסוטו, ביאור יש"ר, הטור הארוך]. אף אם יושבי הארץ יבטיחו לזנוח את אליליהם, אין לסמוך עליהם [אור החיים, מלבי"ם], שכן לאחר שיתבססו יחסי הידידות, הם ישובו לסורם. מסיבה זו, האזהרה ניתנת דווקא כעת, לקראת ההתיישבות בארץ ולא בשלבי הכיבוש [העמק דבר].
השימוש בפועל וְזָנוּ נועד לבטא את חומרת הבגידה. היחסים בין ה' לבני האדם נמשלים לקשר נישואין, ולכן נהייה אחר אלילים נחשבת לזנות רוחנית והפרת אמונים [רש"ר הירש, קאסוטו]. מעבר לכך, יש במילה זו גם רמז לטקסים המיניים שהיו נהוגים בפולחן האלילי [קאסוטו].
השלב הבא בהידרדרות הוא ההזמנה החברתית. כאשר ייווצרו יחסי שכנות טובים, יושבי הארץ יזמינו את ישראל להשתתף בשמחותיהם האישיות ובסעודותיהם הדתיות [ביאור שטיינזלץ, דברי דוד]. כאן טמונה המלכודת המרכזית שעליה מזהירה התורה במילים וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאדם עלול לטעות ולחשוב שאין כל רע בהשתתפות חברתית בסעודה, כל עוד הוא אינו משתחווה לאלילים בעצמו. האדם עשוי אפילו להביא עמו אוכל כשר לחלוטין ולאכול רק משלו, מתוך מחשבה תמימה שבכך הוא נמנע מאיסור [מזרחי, צאינה וראינה, פרדס יוסף, ברכת אשר על התורה].
אולם, התורה מבהירה כי עצם ההיענות להזמנה וההשתתפות בסעודה של עובדי אלילים נחשבת בעיני ה' כאילו האדם מודה בעבודה הזרה ואוכל מתקרובת אלילים [רש"י, רמב"ן, מזרחי, גור אריה]. ההקפדה היא כה חמורה, עד שכבר משעת ההזמנה עצמה – וְקָרָא לְךָ – הכתוב מתייחס לכך כאילו החטא כבר נעשה [אור החיים, תורה תמימה על התורה]. הסיבה להרחקה קיצונית זו היא ההבנה שכוחה של סעודה משותפת לקרב לבבות ולשבור מחיצות חברתיות הוא עצום. התקרבות זו מביאה בהכרח לשלבים הבאים בשרשרת: התחתנות עם בנות המקום, ולבסוף עבודה זרה ממש [תורה תמימה על התורה, בכור שור, קאסוטו, ספורנו].
לצד הפירוש החברתי, יש הרואים במילים מִזִּבְחוֹ גם מקור לאיסור הלכתי גורף על אכילת בשר שנשחט על ידי נוכרי. לפי גישה זו, עצם פעולת השחיטה של עובד האלילים היא מתועבת ופסולה מיסודה, גם אם בוצעה מבחינה מעשית ללא כל פגם הלכתי [אור החיים].