מנהיגותו של משה רבנו לאחר ירידתו מהר סיני מלווה במראה פלאי של אור אלוהי הקורן מפניו. הכתוב מפרט את ההתנהלות הקבועה שסיגל לעצמו משה במעברים שבין עמידה מול ה', העברת המסר לעם, והחיים בשגרה, מנהג שליווה אותו עד יומו האחרון [אבן עזרא].
המילה קָרַן מתארת אור שהבהיק והזדקר החוצה כעמוד או כקרניים מפוצלות, בדומה לקרני איילת השחר [הדר זקנים]. אור זה החזיר למשה את מעלת "כותנות האור" של אדם הראשון [אור החיים]. הופעת האור האלוהי נועדה, בין היתר, להוכיח לעם ישראל כי משה הוא המנהיג הראוי והבלעדי, במיוחד לאחר שטעו וחיפשו לו מחליף [הדר זקנים]. בני ישראל הוצרכו להביט בפניו שוב ושוב כדי להיווכח שהאור קבוע ואינו מתפוגג עם הזמן [אור החיים], והכתוב מדגיש כי למרות ההארה העצומה, פניו לא השתנו לבלי הכר והעם זיהה בבירור שאלו פני משה [מלבי"ם].
וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה – בשעה שמשה לימד תורה ומסר את דברי ה' לעם, הוא עמד ללא מסווה. המטרה בכך הייתה שהרוממות האלוהית תלווה את דברי התורה, שכן ההסתכלות בפניו המאירות הסבה לעם שמחה ונחת, ממש כשם שטוב לעיניים לראות את השמש [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שבאופן רגיל קיימת סכנה בהסתכלות ממושכת בפניו של נשיא, בעת קיום מצוות תלמוד תורה הדבר לא הזיק, ואף היה זה רצון ה' שיביטו באור החיים שקרן ממנו [אור החיים, העמק דבר].
וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו – כאשר משה סיים את הדיבור עם העם ופנה לדרכו או לעיסוקי החולין שלו, הוא כיסה את פניו [שד"ל, ביאור יש"ר]. הפרשנים מציגים שני טעמים עיקריים לפעולה זו: ראשית, כדי שלא ישתמש באור הקדוש והנורא לדברי חולין ולחינם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. שנית, המסווה נועד לנתק את משה מהסביבה החיצונית ולאפשר לו להישאר שקוע במחשבתו ודבוק בה' ללא הפרעות [העמק דבר].
עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ – כאשר משה נכנס חזרה לאוהל מועד כדי לדבר עם השכינה וללמוד תורה, הוא הסיר את המסווה מעל פניו [רשב"ם, רש"י, ביאור יש"ר, העמק דבר]. הכתוב בוחר להשמיט כאן את שם ה' ולכתוב רק "איתו". השמטה זו באה להדגיש את הקרבה העצומה והבלתי אמצעית בין ה' למשה, שדיברו זה עם זה פנים אל פנים כפי שאדם מדבר עם רעהו, ללא פחד, מדרגה שהעלתה אותו מעל כל שאר הנביאים [רבנו בחיי]. מעלתו הייחודית של משה נרמזת גם בחזרה המשולשת בפסוק על המילה "משה" והמילה "פנים", כנגד שלוש הפעמים שעלה להר סיני לארבעים יום, כשבכל פעם התעלה והשיג תוספת של אורה והשגה רוחנית [רבנו בחיי].