עלייתו של משה להר סיני לקבלת הלוחות השניים מהווה שיא של התעלות רוחנית והתנתקות מוחלטת מכבלי החומר. שהותו הארוכה במחיצת ה' מסמלת את הפיכתו מאדם בשר ודם לישות רוחנית הניזונה מזיו השכינה.
הפרשנים מסכימים כי התקופה של אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה הנזכרת כאן מתייחסת לעלייתו השלישית והאחרונה של משה להר, מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים [ספורנו, חזקוני, מלבי"ם, ברכת אשר]. קדמו לה ארבעים יום של קבלת הלוחות הראשונים, וארבעים יום נוספים של תפילה ובקשת רחמים לאחר חטא העגל [רמב"ן, אבן עזרא]. ציון משך הזמן נועד להדגיש שעניין הלוחות השניים דרש הכנה ושהות זהים לאלו של הלוחות הראשונים, כדי שלא יחשוב משה שכבר למד את התורה ואינו זקוק לזמן רב [רמב"ן, הטור הארוך]. מאחר שבמרומים אין הבחנה טבעית בין אור לחושך, משה ידע להבחין בזמנים באמצעות סימנים רוחניים: לימוד תורה שבכתב או ראיית החמה והמזלות משתחווים לה' סימלו את היום, ואילו לימוד תורה שבעל פה או ראיית הלבנה סימלו את הלילה [רבנו בחיי, חזקוני, צאינה וראינה].
ההדגשה כי לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה מלמדת על תהליך זיכוך עמוק. משה הפשיט מעליו את החומריות במשך ארבעים יום, כנגד ארבעים ימי יצירת הוולד, עד שגופו הפך רוחני כמלאך כדי שיוכל להכיל את התורה [מלבי"ם, שפתי כהן]. בדרך הטבע, הימנעות ממזון גורמת לפניו של אדם להשחיר, אך כאן התרחש נס ופניו של משה קרנו מאור, כדי להראות שאין האדם חי על הלחם החומרי לבדו [אברבנאל]. הפירוט של המילים לֶחֶם וכן מַיִם בא ללמד שדווקא מזון גשמי הוא לא צרך, אך הוא בהחלט ניזון מ"לחמה ומימיה של תורה", מחיבור למקור החיים, מהשגות רוחניות עליונות ומזיו האור העליון [אור החיים, רבנו בחיי, הכתב והקבלה]. בנוסף, הימנעותו מאכילה משקפת את הכלל שלפיו אל לו לאדם לשנות ממנהג המקום; כשם שהמלאכים שירדו לאברהם נדמו כאוכלים, כך משה שעלה למרום נהג כמלאכים ולא אכל [תורה תמימה].
ביחס לפעולה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת, קיימת הסכמה רחבה כי הנושא של פועל זה הוא ה' בעצמו, ולא משה, שכן ה' הבטיח קודם לכן במפורש "וכתבתי על הלוחות" [רמב"ן, אבן עזרא, רשב"ם, רבנו בחיי]. עם זאת, יש מי שמסביר כי הניסוח הושאר סתמי במכוון, כדי להימנע מלייחס לה' פעולה חומרית מובהקת של כתיבה [קאסוטו]. גישה משלבת מציעה כי הפועל מתייחס לשניהם יחד: ה' כתב על הלוחות את עשרת הדיברות, ובמקביל משה העלה על הכתב את שאר דברי התורה [העמק דבר]. המילים אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים מבהירות כי על הלוחות עצמם נחקקו רק עשרת הדיברות, אך הם מהווים את השורש והכלל לכל שאר מצוות התורה שנכללות בתוכם [אבן עזרא הקצר, שפתי כהן].