ירידתו של משה מהר סיני לוותה בתופעה פלאית של קרינת עור פניו. לאחר שהעביר לעם את דבר ה', הוא בוחר לכסות את פניו. פעולה זו משרטטת גבול ברור בין רגעי ההתגלות והלימוד לבין חיי השגרה, ומעוררת שאלות לגבי מטרת הכיסוי וטבעו של האור האלוהי.
וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם: הכתוב מציין שמשה חדל וסיים את דבריו [ביאור שטיינזלץ]. הבחירה במילה "איתם" ולא "אליהם" מלמדת שלא היה זה נאום חד-צדדי, אלא שיח שבו העם השתתף באופן פעיל בהבנת השמועה וההלכות [העמק דבר].
וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה: משמעות המילה היא בגד, כיסוי או מסכה הניתנים כנגד הפרצוף ובית העיניים. יש המזהים את השורש עם מילים בארמית שעניינן הבטה והסתכלות, ויש הקושרים זאת לשורש צ.פ.ה, המציין משטח שנועד להבטה. מדובר במעין רדיד המאפשר לאדם לראות בעדו, אך בה בעת מעמעם ומסתיר את עוצמת האור הבוקעת מבפנים [רש"י, רשב"ם, רש"ר הירש, קאסוטו]. חוקרים שונים שללו את הרעיון שמדובר במסכת פולחן דמוית קרניים או בצעיף של חוזים, שכן השימוש במסווה נעשה דווקא מחוץ לזמני הפולחן והנבואה [קאסוטו].
הפרשנים מסכימים כי משה לא עטה את המסווה בכל עת. בשעה שעמד לפני ה' לקבל את הנבואה, וכן בזמן שבו לימד את ישראל תורה, פניו היו גלויות לחלוטין. הסיבה לכך בעת הלימוד היא החשיבות שהתלמידים יראו את פני רבם. משה הניח את המסווה על פניו רק לאחר שסיים למסור את דברי ה', כשהתהלך בעסקיו היומיומיים [ספורנו, רבנו בחיי, קאסוטו].
מדוע בחר משה לכסות את פניו בשגרת יומו? הפרשנים מציעים מספר כיווני מחשבה המשתלבים זה בזה:
הגישה הראשונה מתמקדת בענווה ובכבוד. משה, שהיה עניו וביישן, חש מבוכה מכך שהכל נועצים בו מבטים בשל קרני האור, ולכן בחר לכסותן [כלי יקר]. בנוסף, הוא סבר שקרינת הפנים היא מתנה אלוהית נכבדה שאין זה ראוי לחשוף אותה ללא צורך בעת עיסוקי החול, וכדי שהעם לא יזון את עיניו מקרני ההוד שלא לשם שמיים [רש"י, רבנו בחיי, ביאור שטיינזלץ].
גישה שניה בוחנת את ההשפעה הפסיכולוגית והחינוכית על העם. אילו היו ישראל רואים את פניו הקורנות של משה בתמידות, הם היו מתרגלים למראה, והוא היה מאבד מהשפעתו. חשיפת האור רק בעת לימוד התורה הבטיחה שהעם יתפעל בכל פעם מחדש, מה שהגביר את יראת הכבוד וסייע להם להפנים את הלימוד [הכתב והקבלה]. מנגד, בעת שגרה, כגון כאשר משה ישב לשפוט את העם, המסווה נועד למנוע פחד משתק שהיה עלול לגרום לבעלי הדין לשכוח את טענותיהם מרוב אימה [אבן עזרא].
גישה שלישית וייחודית מציעה שהאור לא היה קבוע. לפי דעה זו, האור התחדש כשמשה דיבר עם ה', ונשאר על פניו כל עוד דיבר עם העם, אך לאחר מכן הלך ודעך. משה עטה את המסווה כדי שהעם לא יראה את סור האור מפניו, דבר שהיה עלול להיתפס בעיני חסרי הדעת כפחיתות כבוד או כחיסרון במדרגתו של משה [אבן עזרא].
מזווית נפשית עמוקה יותר, יש המסבירים שהמסווה סייע למשה להתנתק מעט מהדבקות הנבואית העצומה. ההתבודדות השכלית הנדרשת לנבואה היא כה מוחלטת, עד שקשה מאוד לאדם לחזור ולתקשר עם סביבתו בענייני חול. המסווה שימש עבור משה אמצעי עזר להפרדה בין הקודש לחול, ואיפשר לו לשוחח עם בני אדם בשגרת החיים [רלב"ג].
ממנהגו זה של משה התפתח מאוחר יותר המנהג לכסות את הפנים לאחר הקריאה בתורה, כסמל לאותו זיו שכינה שליווה את העברת התורה לישראל [פענח רזא].