לאחר השבר הגדול של חטא העגל, עולה הצורך לבסס מחדש את הקשר בין ה׳ לעמו, ולקבוע במדויק את התנאים ואת אופן מסירת חוקי הברית לדורות.
הצו האלוהי כְּתָב־לְךָ מעורר דיון בקרב הפרשנים לגבי מהות הכתב ותפקידו של משה. גישה אחת גורסת כי מדובר בציווי לכתוב ספר ברית נפרד ומיוחד, המאגד בתוכו את המצוות הספציפיות שהוזכרו בפסוקים הקודמים, כגון איסורי עבודה זרה, חגים והימנעות מהתבוללות. ספר זה נועד לשמש תבנית יחסים בסיסית, להיקרא באוזני העם, ולהביא אותם לקבלה מחודשת של הברית [רשב"ם, שד"ל, חזקוני, קאסוטו, שטיינזלץ, רמב"ן, טור הארוך]. יש המזהים ספר זה כ"ספר הישר" [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי הציווי מתייחס לכתיבה על הלוחות עצמם או לכתיבת התורה כולה. בעוד שאת הלוחות הראשונים כתב ה׳ בעצמו, בעקבות החטא נדרש משה לפסול את הלוחות ולכתוב עליהם בעצמו [ספורנו, מלבי"ם]. הכתיבה ניתנה למשה כזכות אישית להנאתו, כאשר האותיות הרוחניות שפרחו מהלוחות הראשונים סייעו לו לחקוק את הדברים באורח פלא [אלשיך]. המילה אִתְּךָ מדגישה כי חידוש הברית והמחילה נעשו קודם כל בזכותו של משה, ודרכו עם כלל ישראל [רמב"ן, טור הארוך, שפתי כהן].
לצד פעולת הכתיבה, הצירוף אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה משמש כהגבלה ברורה. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה "האלה" באה למעט וללמד שרק את תורת הכתב מותר לכתוב, אך חל איסור מוחלט לכתוב את התורה שבעל פה [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים]. איסור זה נובע מכך שהתורה שבעל פה היא אינסופית, וכל כתיבה מצמצמת ומגבילה אותה [גור אריה]. הטקסט הכתוב הוא רק כלי עזר לזיכרון, בעוד שהמהות האמיתית והחיה של התורה נמצאת במסורת הנמסרת מפה לאוזן [רש"ר הירש]. בנוסף, התורה שבעל פה נותרה סמויה כדי לשמש סוד המבדיל את עם ישראל משאר האומות, שיכולות להעתיק את התורה שבכתב אך לא להבין את עומקה ללא הפירוש המסור [רבנו בחיי, חתם סופר, צאינה וראינה]. המילה פִּי בביטוי עַל־פִּי מסמלת את הפה הפותח ומבאר את הסתום והנעלם שבתורה שבכתב [הכתב והקבלה].
הביטוי כִּי עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חושף כי למעשה, עיקר כריתת הברית בין ה׳ לישראל מבוסס דווקא על התורה שבעל פה. בניגוד לברית הראשונה שהתבססה על אמונה פשוטה, הברית השנייה דורשת עמל, חקירה ועיון שכלי [העמק דבר, תורה תמימה]. רעיון זה נקשר גם לפסוק הקודם האוסר בישול גדי בחלב אמו. המפרשים מסבירים כי משה ניצח את המלאכים שביקשו למנוע את מתן התורה, בטענה שהם אכלו בשר וחלב אצל אברהם. מאחר שהאיסור הגורף על בשר וחלב נלמד רק מתוך התורה שבעל פה, הדבר מוכיח שהברית נכרתה על סמך מסורת זו [הדר זקנים, פרדס יוסף, שפתי כהן]. עם זאת, הפרשנים מציינים כי בשל תלאות הגלות והסכנה שהתורה תשתכח, נאלצו חכמים מאוחרים כרבי יהודה הנשיא לכתוב את התורה שבעל פה, כדי להבטיח את קיומה [רבנו בחיי, צאינה וראינה].