רדתו של משה מהר סיני עם הלוחות השניים מלווה ברגע דרמטי של יראה. אור הקרניים שקרן מפניו יצר מחסום של פחד בינו לבין העם, ודרש תהליך הדרגתי של הרגעה והתקרבות, שהחל בהנהגה והמשיך אל האומה כולה.
המילים וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה מעוררות את השאלה מדוע היה צורך בקריאה זו. הפרשנים מסבירים כי הקריאה נועדה להחזיר את העם, אשר נסוג לאחור מרוב פחד. כאשר ראו את פניו הקורנות של משה, הם נחרדו מהמחשבה שכבוד ה' או מלאכיו שורים שם, וחששו שמא ייפגעו מקרבת היתר [רמב"ן]. משה קרא להם מתוך ענווה וחיבה, מבלי להתגאות בכבוד החדש שזכה לו [קאסוטו], וכאשר זיהו את קולו, הבינו שזהו משה והעזו להתקרב [חזקוני, ביאור שטיינזלץ].
המילה וַיָּשֻׁבוּ מהווה הוכחה טקסטואלית לכך שקודם לכן הם אכן ברחו לאחור [אבן עזרא, חזקוני]. הראשונים שניגשו אליו היו אחיו וההנהגה, המוזכרים בצירוף הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה, שמשמעותו הפשוטה היא נשיאי העדה [רש"י, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].
באשר למילים וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, מתעוררת קושיה: הכתוב אינו מפרט מה בדיוק אמר להם משה באותו מעמד. מתוך כך, מתפצלים הפרשנים לשתי גישות מרכזיות.
הגישה הראשונה רואה בכך תיאור של אירוע נקודתי. לפי גישה זו, משה דיבר אליהם דברי שלום כדי להפיג את פחדם, ובישר להם את הבשורה הטובה על סליחת ה' על חטא העגל, על כריתת הברית החדשה ועל הלוחות שהוריד [רמב"ן, העמק דבר, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. בשעה שדיבר, העם לא הוציא הגה אלא האזין בקשב רב [העמק דבר], והם לא ניזוקו כלל מזיו פניו [חזקוני].
מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, הטור הארוך, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, ברכת אשר] היא שהיעדר פירוט של מצווה ספציפית מעיד כי הפסוק מנוסח בלשון הווה, ומתאר פעולה מתמשכת וקבועה. משה שימש כשליח ה', וייסד כאן את סדר הלימוד הקבוע של התורה לדור המדבר: בכל יום היה קורא תחילה לאהרן ולנשיאים ומלמד אותם, ולאחר מכן היו ניגשים שאר בני ישראל ולומדים את הדברים בנוכחותם [רש"ר הירש, שפתי חכמים, מזרחי]. מאחר שמשה לא יכול היה ללמד את כל התורה שקיבל בסיני ביום אחד, הפכה מסירת התורה ההדרגתית הזו לשגרת יומו הקבועה [גור אריה, קאסוטו].