לאחר חטא העגל והשגת הסליחה, הפסוק מציין את חידוש הברית בין ה' לישראל. אף על פי שהקרע מתאחה, אופי הקשר משתנה, והדבר משתקף בציווי על הכנת הלוחות החדשים [קאסוטו].
המילה פסל משמעותה חציבה ממקור האבן והחלקתה באמצעות כלי ברזל [הכתב והקבלה]. ה' מצווה על משה להכין שני לחת אבנים כראשנים, כלומר דומים לראשונים במידותיהם ובתבניתם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, ברכת אשר], אך שונים במהותם החומרית. הלוחות הראשונים היו יצירה אלוהית שלמה, הן בחומר והן בכתב, משום שהעם היה בדרגה רוחנית עליונה. לאחר חטא העגל ונפילת העם למדרגה חומרית יותר, נדרש שיתוף פעולה אנושי: גוף הלוחות יהיה מעשה ידי אדם מתוך אבני הארץ, ורק הכתב יישאר אלוהי [מלבי"ם, רש"ר הירש].
הפרשנים מסבירים את הציווי פסל לך – שדווקא משה יכין את הלוחות – באמצעות משל למלך בשר ודם שאשתו נחשדה בקלקול עם שפחותיה. שושבין המלכה מיהר וקרע את כתובתה כדי להגן עליה ממוות, בטענה שעדיין אינה אשתו. כשהתברר שהקלקול היה רק מצד השפחות (ה"ערב רב"), המלך התרצה אך דרש מהשושבין: "אתה קרעת את הכתובה, הבא אתה נייר חדש משלך ואני אכתוב עליו בכתב ידי". כך, מכיוון שמשה הוא ששבר את הלוחות והשחית את צורתם הפיזית, עליו מוטל להביא את החומר ללוחות החדשים [רש"י, רבנו בחיי, אברבנאל].
גישה נוספת מפרשת את המילים פסל לך כהבטחה אישית למשה. ה' הראה לו מחצב של אבני סנפירינון יקרות בתוך אוהלו, והבטיח לו שהפסולת שתיפול בעת חציבת הלוחות תהיה שייכת לו, ומכך נתעשר משה עושר רב מאוד [רש"י, תורה תמימה, משכיל לדוד]. העושר הזה בא ללמד שכל העוסק בתורה, פרנסתו מזומנת לו ממנה ללא צער [רבנו בחיי], ויש המוסיפים כי העושר האמיתי הנרמז כאן הוא השגתו הרוחנית העצומה של משה וסודות התורה שזכה להם [שפתי כהן].
באשר לתוכן הלוחות, ה' מבטיח: וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים. ישנה מחלוקת לגבי מעלתם של לוחות אלו לעומת הראשונים. גישה אחת גורסת כי הלוחות הראשונים היו נעלים יותר משום שהיו מעשה אלוהים לחלוטין [אבן עזרא]. מנגד, גישה אחרת רואה בלוחות השניים מעלה מיוחדת. בעוד שהלוחות הראשונים ייצגו אמת אלוהית ישירה וברורה שלא הצריכה פלפול, הלוחות השניים מסמלים את כוחה של התורה שבעל פה. שבירת הלוחות הובילה לכך שהשגת התורה תדרוש מעתה עמל אנושי, יגיעה וכוח חידוש של תלמידי חכמים, המשתתפים ביצירת ההלכה בסיעתא דשמיא, ממש כפי שמשה השתתף בהכנת הלוחות [העמק דבר].
בסוף הפסוק, ה' מזכיר את הלוחות אשר שברת. אזכור השבירה אינו בא כתוכחה או כדי לעורר עוגמת נפש, אלא להפך – כהסכמה ואישור מוחלט למעשהו של משה. ה' למעשה אומר לו: "יישר כוחך ששברת" [רש"י, תורה תמימה, רש"ר הירש]. משה הפגין את שיא מסירות הנפש למען עמו: הוא לא היסס להקריב ולשבור את החפץ הקדוש ביותר, ה"כתובה" האלוהית שקיבל מידי ה', ובלבד להציל את ישראל מעונש על בגידתם [חומש קה"ת]. מכאן לומדים הפרשנים יסוד חשוב, שלפיו לעיתים ביטולה של תורה (כדוגמת שבירת הלוחות מתוך כוונה טובה להצלת העם) הוא למעשה יסודה וקיומה [תורה תמימה, פרדס יוסף].