הפסוק מצווה על העלייה לרגל לירושלים בשלושת הרגלים — חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות — מעין מסדר שבו העם מתייצב לפני ה' [ביאור שטיינזלץ]. ציווי זה כבר הופיע קודם לכן בתורה (בפרשת משפטים), אך הפרשנים מסבירים כי החזרה עליו כאן, לאחר חטא העגל, נושאת משמעות חדשה. בעקבות שבירת הלוחות הראשונים איבדו ישראל את חסינותם העל־טבעית המוחלטת מפני אומות העולם. לכן, התעורר החשש שמא האויבים יכבשו את הארץ בזמן שהעם יעזוב את גבולותיה ויעלה לרגל. כדי להפיג חשש זה, התורה חוזרת על המצווה וכורכת אותה בהבטחה (בפסוק הבא) שאיש לא יחמוד את הארץ [חזקוני, פרדס יוסף, קאסוטו]. בנוסף, התואר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נוסף כאן במיוחד כדי לבטא את חידוש הקשר והברית לאחר חטא העגל [אבן עזרא, ביאור יש"ר].
הביטוי כָּל זְכוּרְךָ אינו מתייחס ל"זכרים שלך" במובן של רכוש או ילדים בלבד, אלא משמעותו "כל הזכרים הנמצאים בך", כלומר כלל הגברים בעם ישראל [רש"י, מזרחי, גור אריה, דברי דוד, שפתי חכמים]. המצווה מחייבת גברים בלבד, בעוד נשים ובעלי מומים (כגון עיוורים או חיגרים) פטורים ממנה. פטור זה נלמד מדרשת המילה יֵרָאֶה, שאותה ניתן לקרוא גם כפועל סביל (להיראות) וגם כפועל פעיל (לראות): כשם שהאדם בא לראות את פני ה' בשתי עיניו, כך הוא בא להיראות לפניו, ולכן מי שעיוור אפילו בעין אחת פטור מן הראייה [הכתב והקבלה].
טעם עמוק ונסתר לפטור בעלי המומים קשור לאופי ההתגלות במקדש: ענן הכבוד ששכן שם היה זך ובהיר כמראה מלוטשת, וכל המביט בו ראה את בבואתו משתקפת מתוכו. מפאת כבוד השכינה, לא היה זה ראוי שמומים גופניים ישתקפו מתוך הענן האלוהי, ולכן בעלי מומים ונשים נפטרו מהתייצבות זו [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
השימוש בצירוף אֶת פְּנֵי במקום "אל פני" אינו מקרי. בעוד המילה "אל" מורה על כיוון והגעה מרחוק, המילה "את" מבטאת עמידה משותפת, קרבה בלתי אמצעית ודבקות יתרה בה'. תחושת קרבה זו מתעצמת במיוחד בשנת השמיטה, שבה העם פנוי מעבודת האדמה וקרוב יותר במחשבתו לעבודת ה' [העמק דבר, רש"ר הירש].
הפסוק נחתם בשרשרת תארים ייחודית: הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת השילוב והכפילות של שמות אלו:
גישה אחת קושרת את התארים לשלושת הרגלים עצמם: התואר הָאָדֹן רומז לחג הפסח, שבו פדה ה' את ישראל מעבדות והפך לאדונם; השם ה' רומז לחג השבועות ולגילוי הבורא כנותן התורה; והתואר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מתקשר לחג הסוכות, זכר לענני הכבוד שהגנו באופן ספציפי על עם ישראל. בניגוד לעובדי האלילים שהיו מבקרים את פסליהם מדי יום, ישראל נדרשים להיראות רק שלוש פעמים בשנה לפני אדונם, תואר העומד בניגוד לאלילות הכנענית שסגדה ל"בעל" [קאסוטו, מלבי"ם].
גישה שנייה מחלקת את התארים לפי סוגי ההשגחה האלוהית: הָאָדֹן מייצג את ההשגחה על סדרי הטבע והחומר, ואילו אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מייצג את ההשגחה הרוחנית והעל־טבעית. העלייה לרגל היא הזדמנות להודות לה' על שני רובדי הקיום הללו גם יחד [ספורנו]. השגחה ייחודית זו בולטת במיוחד בשנת השמיטה, שבה עם ישראל שורד שנה שלמה ללא קציר ואסיף — נס גלוי שאינו אפשרי בקרב אומות אחרות, והוא מוכיח כי ה' הוא אלוהי ישראל הדואג לעמו [העמק דבר].
מבחינה רעיונית נוספת, ההפסק בדיבור בין המילה הָאָדֹן לשם ה' מסמל תהליך רוחני של העולה לרגל: בתחילה הוא עומד בדין מול "האדון" מתוך חזרה בתשובה, ולאחר מכן מתגלה אליו שם ההויה, המייצג את מידת הרחמים [שפתי כהן].