פסוק זה, הכתוב במקצב פיוטי ונשגב, מתאר את הרגע העוצמתי שבו ירד משה אל העם כשהוא נושא עמו חותם פיזי ורוחני של המפגש עם האלוהים [קאסוטו].
וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי: הפרשנים מסכימים כי ירידה זו התרחשה ביום הכיפורים, עת הביא משה את הלוחות האחרונים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, חזקוני, ביאור יש"ר]. בניגוד ללוחות הראשונים שניתנו בפומבי מלווים בקולות, ברקים ורעמים, הלוחות השניים ניתנו בחשאי. משום כך, נדרש מופת גלוי שיאשר את קבלתם. קירון פניו של משה נועד להוכיח לעם שאכן ה' נתן לו את הלוחות, לבסס את מעמדו כמנהיג בלתי מעורער לאחר חטא העגל, ולמנוע מנביאי שקר עתידיים לערער על סמכותו או על נצחיות התורה [חזקוני, מלבי"ם, פרדס יוסף]. בנוסף, הלוחות השניים מסמלים חוויה אלוהית פנימית ומופנמת, וכשם שהם לא נשברו לעולם, כך גם גופו הפיזי של משה הזדכך וספג לתוכו את הרוחניות העליונה עד שהפך למעין מלאך [חומש קה"ת].
כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו: הפועל קָרַן משמעותו הפצת קרני אור בוהקות הבולטות החוצה כמין קרניים, והפרשנים דוחים בתוקף כשטות מוחלטת את התפיסה השגויה כאילו צמחו למשה קרניים של בעל חיים [אבן עזרא, רשב"ם, רא"ש, ביאור יש"ר, קאסוטו]. מבחינה פילוסופית, קירון זה מבטא מצב שבו שכלו של משה נדבק באלוהים והתנתק מן החומר, עד שזוהר השכל בקע מבעד לעור פניו, המשמש בדרך כלל כמסך ומחיצה גשמית [רלב"ג]. מעבר לכך, האור שזכה לו משה בעולם הזה הוא בגדר "פירות" בלבד, בעוד הקרן עצמה קיימת לו לעולם הבא כפרקליט ומלאך שילך לפניו [שפתי כהן].
באשר למקור שממנו זכה משה לקרני ההוד, קיימות מספר גישות:
יש הסבורים כי האור דבק בו עוד קודם לכן, כאשר ה' שם את ידו על פניו במערה בנקרת הצור [רש"י, גור אריה, חזקוני, אלשיך]. גישה אחרת תולה זאת בפסוק בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ, ומסבירה כי האור נבע מלימוד התורה שבעל פה עם ה', שכן חכמת האדם תאיר פניו [העמק דבר]. גישה מדרשית עמוקה קושרת את האור למידת הענווה של משה; על פי מדרש זה, כשכתב משה את התורה נותר מעט דיו בקולמוסו, והוא העבירו על ראשו וממנו נעשו קרני ההוד. הפרשנים מבארים כי הדיו נותר מכיוון שמשה, מתוך ענווה עצומה, סירב לכתוב על עצמו את המילה "עניו" בשלמותה, וכתב "ענו" חסר אות יו"ד. בזכות ויתור זה, זכה לאור האלוהי [אור החיים, רא"ש, פרדס יוסף, נחל קדומים, ריב"א].
וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע: כיצד ייתכן שמשה לא הבחין בשינוי הדרמטי שהתחולל בו? כל עוד שהה בהר, אור פניו בטל בשישים לעומת אור השכינה, כנר לפני האבוקה [העמק דבר]. כאשר ירד, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר, הוא ראה את האור אך הניח בטעות שהקרינה נובעת מקדושת הלוחות שבידיו, ולא שיער שהאור הוטבע בעור פניו שלו [אור החיים, מלבי"ם, העמק דבר]. הסבר נוסף הוא שגופו של משה הפך לכה זך ורוחני, עד שהאור הרגיש לו טבעי לחלוטין והוא לא חווה כל שינוי גשמי שהיה מעורר את תשומת לבו [אלשיך]. העובדה שה' לא הודיע למשה על כך מלמדת שאין צורך להודיע לאדם על מתנה שניתנת לו, אם מדובר בדבר שסופו להתגלות מאליו [תורה תמימה].