האיסור על יצירת ייצוגים מוחשיים לאלוהות נוגע בשורש האמונה, ודורש קשר ישיר ובלתי אמצעי עם ה', תוך דחיית הצורך האנושי לצמצם את הרוחני אל תוך חומר. המונח אֱלֹהֵי מַסֵּכָה מוגדר כדמות יצוקה [ביאור שטיינזלץ], שנוצרה על ידי התכת מתכת [חזקוני]. עם זאת, קיימות הבנות לשוניות נוספות: ייתכן שהמילה נגזרת משורש ס.כ.ך, ומכוונת לאלילים שהוצבו תחת סככי אילנות [הכתב והקבלה], או מלשון סיכה בשמן, על שם המנהג הקדום למשוח את פסלי האלילים בשמן כפי שמושחים מלכים [אם למקרא]. הפרשנים מסכימים כי למרות שהכתוב נוקט בלשון זו, האיסור גורף וכולל פסלים מכל חומר שהוא, כגון עץ ואבן, והמתכת הוזכרה רק כדוגמה [אבן עזרא, הכתב והקבלה, קאסוטו].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאזהרה זו נוספה כאן כתגובה ישירה לחטא העגל, כדי למנוע חזרה על טעות חמורה זו. האיסור תקף גם אם אין כוונה למרוד או לעבוד עבודה זרה, ואפילו אם המטרה היא רק ליצור סמל מוחשי שיכוון את המחשבה כלפי שמיים ולייצג את ה'. מעשה כזה עלול להוביל לתוצאות הרסניות [ביאור יש"ר, קאסוטו]. במקום לנסות להוריד את הנוכחות האלוהית אל תבנית חומרית כדי להבטיח הגנה, על האדם לרומם את עצמו ואת חייו אל עבר ה' מתוך קיום רצונו [רש"ר הירש].
מנגד, קיימות גישות ייחודיות לאופיו של האיסור. יש המפרשים כי מדובר ביצירת קמעות וצורות אסטרולוגיות הנוצקות בשעות מסוימות כדי ללכוד את כוחות הכוכבים לצורך השגת צרכים גופניים. האדם עלול לטעות ולחשוב שאין בכך מרידה בה' כל עוד אינו עובד אותם כאלוהים, אך ה' דורש שעיני האדם יהיו נשואות אליו בלבד לעזרה [ספורנו]. גישה שונה לחלוטין גורסת כי הפסוק אינו עוסק כלל בעבודה זרה, אלא אוסר על עשיית פסלים שנועדו רק לשם התכנסות חברתית, משתאות יין ושמחת מרעים [העמק דבר].
מיקומו של הפסוק והסמיכות שלו לפסוקים אחרים מעוררים דיון פרשני רחב. הפסוק מופיע מיד לאחר האזהרה מפני נישואין עם בנות כנען, כדי ללמד שמי שמשיא את בנו לאישה כנענית, שסופה להדיח את הילדים לעבודה זרה, נחשב כאילו עשה בעצמו אלוהי מסכה [שפתי כהן].
כמו כן, הפסוק צמוד לציווי לשמור את חג המצות. סמיכות זו מוסברת במספר אופנים: ראשית, היא באה להחליף את הרצון ליצור תחליפים פיזיים למקדש בחובה לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה כדי לראות את פני ה' [מלבי"ם]. שנית, היא מנגידה את החגיגה הפסולה של חטא העגל, שעליה נאמר "חג לה' מחר", לשמירת החגים האמיתיים שציווה ה' [רא"ש]. בנוסף, חטא העגל נבע מפחד מפני מידת הדין, ולכן נסמך אליו חג המצות, המסמל את מידת הרחמים, כדי להזכיר לעם לבטוח ברחמי ה' [רבנו בחיי]. לבסוף, הסמיכות מדגישה את ההבדל בין עבודת אלילים הסוגדת לעונות השנה ולטבע, לבין חגי ישראל המרוממים את האדם מעל הטבע אל בוראו [רש"ר הירש]. מתוך קשר זה נולדה התפיסה כי אדם המבזה את המועדים, עובד בהם, או נמנע מלכבדם במאכל ומשתה מתוך אהבת ממון, נחשב כמי שעובד אלוהי מסכה [מלבי"ם, צאינה וראינה, רש"ר הירש].