לאחר גילוי י"ג מידות הרחמים, הפסוק מתעד תגובה פיזית ורוחנית מיידית של משה רבנו לנוכחות האלוהית. תגובה זו מבטאת נקודת מפנה שבה משה מבין כי ה' סלח לעם ישראל על חטא העגל. הפועל וַיִּקֹּד נגזר מהמילה קדקד, ומשמעותו הרכנת הראש והקדקוד מטה עד לארץ [אבן עזרא].
הפרשנים מציעים שלוש גישות מרכזיות להבנת הסיבה שבגללה משה מיהר להשתחוות:
הגישה הראשונה והמרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה מיהר להגיב לעצם מעבר השכינה. ברגע שראה משה את כבוד ה' עובר ושמע את קול הקריאה, הוא הבין שזוהי שעת רצון מיוחדת לקבלת תפילות, ומיהר להשתחוות ולהתפלל בטרם תחלוף ההתגלות [רש"י, רשב"ם, רא"ש, חזקוני, אדרת אליהו, קאסוטו, העמק דבר]. פעולה זו משולה לאדם המקבל מתנה ממלך בשר ודם, וממהר להשתחוות ולהודות לו בעודו עובר על פניו [רבנו בחיי].
גישה שנייה מסבירה את המהירות כביטוי של הקלה ושמחה מתפרצת. מיד כששמע משה את מידות הרחמים והחסד מפי ה', התיישבה דעתו. הוא הבין שחלף חרון האף, שה' חזר בו מהכוונה לכלות את העם בדרך, ומתוך התרגשות ושמחה עצומה נפל על פניו כדי להודות [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, שפתי כהן, הדר זקנים, דעת זקנים, בכור שור].
גישה שלישית, המבוססת על המדרש, רואה במהירותו של משה ניסיון לקטוע את דברי ה'. על פי גישה זו, כאשר ה' מנה את מידת הפורענות ופוקד עון אבות "על שלשים ועל רבעים" (עד דור רביעי), משה חשש שה' ימשיך ויגזור עונש גם על הדור החמישי והשישי, ולכן מיהר להשתחוות כדי לעצור את הדיבור בדיוק בנקודה זו [חזקוני, הדר זקנים]. יש שהסבירו כי בעקבות חטא העגל משה חשש שמא היחס בין מידת הרחמים למידת הפורענות השתנה לרעה, והעונש יוכפל [חתם סופר, פרדס יוסף]. הסבר נוסף הוא שבשפת בני אדם, ציון המספרים "שלוש וארבע" משמעותו "ואפילו יותר", ולכן משה מיהר לקטוע את הדברים כדי למנוע מה' לנקוב במספר חמש, שהיה מקבע את העונש באופן מוחלט וסופי [נחל קדומים]. מנגד, יש שדחו גישה זו בתוקף והגדירו אותה כטעות גדולה, בטענה שלא יעלה על הדעת שמשה יעז להפסיק את דיבורו של ה', וכן משום שמשה כבר ידע ממעמד הר סיני שהעונש נעצר בדור הרביעי [אבן עזרא, רבנו בחיי].
בנוגע למהות ההשתחוויה, נחלקו החכמים האם מדובר באקט של הודאה או של תפילה, מחלוקת הנובעת מהשאלה איזו מידה אלוהית ראה משה באותו רגע. יש הסבורים שמשה הגיב למידת "ארך אפיים". כשהבין שה' מאריך אפו לא רק לצדיקים אלא גם לרשעים, הוא שמח שמידה זו תגן על ישראל לאורך הדורות, והשתחווה לאות הודאה [תורה תמימה, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. לעומת זאת, יש הסבורים שמשה הגיב למידת "אמת". מכיוון שמידת האמת דורשת דין צדק נוקשה, משה נתקף יראה שמא ישראל יידונו לחובה, ולכן מיהר להשתחוות מתוך תפילה ותחינה לעורר רחמים [תורה תמימה, רבנו בחיי].
מתוך הבנת מידות אלו, משה הגיע לתובנה עמוקה לגבי ייעודו של העם. דווקא תכונתו של ישראל כ"עם קשה עורף", שנתפסה תחילה כחיסרון, התגלתה כעת כסיבה המרכזית לכך שה' צריך ללכת בקרבם. העקשנות הטבעית של העם הופכת אותם למצע המתאים ביותר להפגנת כוחו החינוכי של ה' וליכולת הסליחה האינסופית שלו, עד שיהפכו לנחלתו הנצחית [רש"ר הירש, מלבי"ם, דעת זקנים].