הפסוק מציב גבולות ברורים של זמן ומהות להקרבת קורבן הפסח, תוך יצירת הפרדה מוחלטת בין הקודש לבין החמץ. הציווי דורש מהאדם לדייק בעבודת ה', שלא להקדים ושלא לאחר, ולעבוד את בוראו מתוך בחירה חופשית ולא מתוך הכרח [שפתי כהן]. כמו כן, ההקפדה על הרחקת החמץ ועל אכילת הקורבן בלילה אחד נועדה לעקור את מנהגי עובדי האלילים, שנהגו לערב חמץ בקורבנותיהם ולהותיר מהם עד הבוקר [מלבי"ם].
החלק הראשון של הפסוק, לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי, אוסר על שחיטת קורבן הפסח כל עוד ישנו חמץ. הפרשנים מסבירים כי אזהרה זו מופנית לא רק לשוחט עצמו, אלא גם לכוהן הזורק את הדם על המזבח, ואף לכל אחד מבני החבורה המנויים על הקורבן. כלומר, אם לאחד מהם יש חמץ ברשותו, אפילו בביתו, עוברים על איסור זה [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר, חזקוני].
הביטוי דַּם זִבְחִי מעורר קושי תחבירי, שכן פעולת השחיטה אינה נעשית בדם. רוב הפרשנים מיישבים זאת בהסבר שהפסוק מקוצר ומשלב שתי פעולות שונות: "לא תשחט את זבחי, ולא תזרוק את דמו על חמץ" [מזרחי, גור אריה, ביאור יש"ר]. דעה נוספת מציעה כי הצירוף דַּם זִבְחִי (שמשמעותו דם פסחי [נתינה לגר]) משמש ככינוי ייחודי לקורבן זה, המזכיר את דם בכורי מצרים שנידונו למיתה, או את הדם שניתן על משקופי הבתים להצלת ישראל [הכתב והקבלה].
מעניין לשים לב לשימוש בפועל לֹא תִשְׁחַט. במקומות אחרים בתורה מופיע הציווי בלשון "לא תזבח". הפרשנים מסבירים שהמילה "שחיטה" מתייחסת לפעולה הפיזית של המתת בעל החיים, פעולה הכשרה גם באדם שאינו כוהן. מכאן לומדים שאיסור החמץ חל כבר מחצות היום של ערב פסח, שהוא הזמן המוקדם ביותר שבו ראוי להתחיל לשחוט [הכתב והקבלה, תורה תמימה]. מבחינה רעיונית, השחיטה מסמלת את ביטול הישות העצמית והתמסרות לה', ואילו החמץ מסמל גאווה ועצמאות חומרית. התורה מלמדת שלא ניתן להקריב לה' בבית המקדש, בעוד האדם שומר על גאוותו וחמצו בביתו [רש"ר הירש]. בנוסף, מאחר שהטלה היה סמל אלילי במצרים, שחיטתו לשם ה' מעלה אותו לקדושה גמורה, ולכן חובה לבער את החמץ המייצג טומאה בטרם ניגשים לפעולה קדושה זו [נחל קדומים].
החלק השני של הפסוק, וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח, קובע את גבולות הזמן של הקורבן. המילה לַבֹּקֶר מוגדרת על ידי הפרשנים כזמן עלות השחר [רש"י, שפתי חכמים]. באשר למה שאסור להותיר, קיימות מספר גישות: יש המפרשים שהאיסור מתייחס לחלבי הקורבן (האימורים) שאותם יש להקטיר על המזבח בלילה [רש"י, גור אריה]. אחרים סבורים שהאיסור סובב סביב בשר הקורבן עצמו, שאותו יש לאכול או לשרוף [חזקוני, שטיינזלץ]. גישה משלבת קובעת שהאיסור חל גם על הבשר וגם על החלב והדם [רמב"ן, שד"ל, ביאור יש"ר]. דעה ייחודית גורסת כי הפסוק כלל אינו מדבר על קורבן הפסח עצמו, אלא על קורבן ה"חגיגה" שמביאים יחד איתו, כדי לוודא שקורבן הפסח ייאכל מתוך שובע [העמק דבר].
הפרשנים מציינים הלכה מרכזית הנלמדת מכאן: למרות שהותרת חלקי הקורבן מחוץ למזבח עד הבוקר פוסלת אותם, אם הם כבר הועלו לראש המזבח לפני עלות השחר, הם אינם נפסלים ומותר להמשיך להקטירם [רש"י, מזרחי].
לבסוף, המילה זֶבַח אינה מופיעה כאן במקרה. היא נועדה להרחיב את ההלכה וללמד שאיסור הלינה (הותרת חלקי קורבן עד הבוקר) אינו בלעדי לקורבן הפסח, אלא תקף לכל הקטרת חלבים ואיברים של שאר הקורבנות [רש"י, מזרחי, משכיל לדוד]. מבחינה היסטורית ולשונית, השימוש בביטוי זֶבַח חַג הַפָּסַח (ולא "חג המצות" כפי שמופיע לעיתים) משקף את העובדה שחג הפסח וחג המצות התאחדו למהות אחת [קאסוטו], ומלמד ששולחן האכילה של המשפחה והמזבח שעליו מוקטרים החלבים, קשורים זה בזה לבלי הפרד [רש"ר הירש].