ברגעי משבר עמוקים, לאחר חטא העגל, מתגלה הבורא למשה ומעניק לו את סוד ההנהגה האלוהית. התגלות זו אינה רק מענה לבקשתו של משה להכיר את דרכי ה', אלא היא קובעת לדורות תבנית יסודית של תפילה ובקשת רחמים.
המילים וַיַּעֲבֹר ה׳ עַל פָּנָיו מהוות את קיום ההבטחה האלוהית הקודמת "אני אעביר כל טובי על פניך" [רמב"ן, רש"ר הירש]. העברה זו מתפרשת כהתגלות והתפשטות של כבוד ה' שהיה נסתר קודם לכן, וכעת נחשף להשגתו של משה [הכתב והקבלה, מלבי"ם]. גישה מרכזית בחז"ל, המובאת בקרב פרשנים רבים, מתארת כיצד הבורא כביכול "נתעטף כשליח ציבור", הראה למשה את סדר התפילה, והבטיח כי בכל עת שבה ישראל יחטאו ויזכירו את המידות הללו – הם ייענו ויזכו למחילה [תורה תמימה, נחלת יעקב, ברכת אשר, שפתי כהן]. באשר למילה וַיִּקְרָא, רוב הפרשנים מסכימים כי ה' הוא הקורא ומכריז את מידותיו [ספורנו, אבן עזרא, חזקוני], אך יש המזהים את משה כמי שזעק וקרא את השמות הללו מתוך התרגשות נוכח ההתגלות העצומה [הכתב והקבלה, תורה תמימה].
כפילות השם ה׳ ה׳ עוררה דיון נרחב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשתי מידות שונות של רחמים: האחת מרחמת על האדם קודם שיחטא, והשנייה לאחר שחטא ושב בתשובה [רש"י, מזרחי, בכור שור, חזקוני]. הצורך ברחמים עוד בטרם החטא מוסבר כסיוע אלוהי המגן על האדם, או כרחמים הניתנים לו למרות שהבורא כבר יודע שעתיד לחטוא, כדי להמשיך לזון ולקיים אותו [אור החיים, תורה תמימה, דברי דוד]. מנגד, יש המפרשים כי השם הראשון מציין את נושא המשפט והשני את המידה – כלומר, "ה' קרא: ה' הוא אל רחום..." [אבן עזרא, הדר זקנים]. קריאה נוספת מציעה שכפילות השם מעידה על מהותו הנצחית והבלתי משתנה של הבורא, מקור כל ההוויות, שאינו משנה את יחסו הרחום גם כאשר האדם חוטא כלפיו [ספורנו, גור אריה, קאסוטו].
התואר אֵל מסמל אף הוא מידת רחמים, אך בשונה משם ה', הוא מבטא עוצמה, תוקף ויכולת מוחלטת להעניק טוב וחסד ללא מגבלות טבעיות [רש"י, ספורנו, ריב"א, נחלת יעקב]. פרשנים אחרים רואים בתואר זה ביטוי להיותו דיין אמת ושופט צדק, המנהיג את עולמו במשפט [הדר זקנים, דעת זקנים, בכור שור].
המידות רַחוּם וְחַנּוּן משלימות זו את זו. רַחוּם מתייחס לחמלה על העניים, הנדכאים והסובלים, כרחמי אב על בניו, ונועד להקל על עונשם של החייבים [ספורנו, אבן עזרא, רבנו בחיי, דעת זקנים]. לעומת זאת, וְחַנּוּן נגזר מלשון חן ומתנת חינם, ומבטא הענקת טובה ושפע גם למי שאינו ראוי לה מצד מעשיו, או לאדם שאינו שרוי בהכרח במצוקה אלא זקוק לחסד אלוהי [ספורנו, ריב"א, בית הלוי, בכור שור].
הביטוי אֶרֶךְ אַפַּיִם מתאר את סבלנותו של הבורא. מבחינה מילולית, הצירוף מדמה אדם בעל נשימות ארוכות שאינו נוטה לכעוס, בניגוד ל"קצר אפיים" שחמתו בוערת בו במהירות [אבן עזרא, אם למקרא]. משמעות המידה היא שה' אינו ממהר להיפרע מן החוטאים, אלא מאריך את אפו ומעכב את העונש כדי לאפשר להם זמן לשוב בתשובה [רש"י, מזרחי, קאסוטו]. הפרשנים מדגישים כי סבלנות זו מופנית הן כלפי הרשעים, כדי להמתין לחזרתם, והן כלפי הצדיקים, כדי להרבות את שכרם בעתיד [ספורנו, רבנו בחיי, תורה תמימה]. יש המפרשים מונח זה כ"מרחיק רוגז", כלומר שהבורא מרחיק את מלאכי החבלה והזעם כדי שלא יפגעו באדם מיד עם חטאו [רבנו בחיי, נתינה לגר, ריב"א].
השילוב וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת מציג איזון עדין בין שתי הנהגות. וְרַב חֶסֶד מתאר נטייה של שורת הדין כלפי חסד, במיוחד עבור אנשים שזכויותיהם מועטות. הבורא "כובש" או "נושא" את כף העוונות כדי שכף הזכויות תכריע את המשפט לטובה [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, נחלת יעקב]. זהו חסד עצום שנעשה לפנים משורת הדין, המעניק לאדם הרבה מעבר למה שהוא זכאי לו [הכתב והקבלה, אבן עזרא]. מאידך, המידה וֶאֱמֶת מציינת את נאמנותו המוחלטת של ה' לקיים את הבטחותיו הטובות ולשלם שכר ראוי לעושי רצונו [רש"י, אבן עזרא, ריב"א, קאסוטו]. אף שהאמת והחסד עשויים להיראות כמנוגדים, הם פועלים יחד בהרמוניה: לעיתים הדין מתחיל במידת האמת, אך כאשר ניכר שהעולם אינו יכול לעמוד בכך, ה' מצרף ומרבה את חסדו כדי למתן את הפורענות [תורה תמימה, נחלת יעקב]. במובן העמוק ביותר, זהו חסד של אמת – חסד נאמן, חינוכי ומוחלט שאינו מצפה לתמורה, המכוון כולו לטובתו האמיתית והנצחית של האדם [רבנו בחיי, קאסוטו, רש"ר הירש].