ירידתו של משה מן ההר עם הלוחות השניים מסמנת נקודת מפנה דרמטית במערכת היחסים שבין ה', משה והעם. משה חוזר כשהוא מרומם מעל המציאות האנושית הרגילה ונראה כדמות אלוקית שבוקע ממנה אור [ביאור שטיינזלץ], בעוד העם מתגלה במלוא חולשתו הרוחנית שלאחר חטא העגל.
המילה קָרַן מתארת זיו ופאר של אור המבהיק ומתפצל לכל עבר, בדומה לקרני השמש הזורחת או לקרניים של איל [דעת זקנים, בכור שור, נתינה לגר]. הפרשנים מציעים מקורות שונים לאור פלאי זה: יש המסבירים כי האור דבק במשה כאשר ה' גונן עליו בכף ידו בנקרת הצור, יש שתולים זאת בניצוצות השכינה שספג כשדיבר עם ה' פנים אל פנים, ויש הרואים באור שכר על מסירות נפשו של משה עבור ישראל – כאשר ביקש להימחות מספר התורה, נותר דיו בקולמוס האלוקי, וממנו הוענקה לו קרן ההוד [רבנו בחיי, שפתי כהן, חנוכת התורה, צאינה וראינה].
עולה השאלה מדוע זכה משה לקירון פנים דווקא עתה, ולא כשירד עם הלוחות הראשונים. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שבלוחות הראשונים עם ישראל חווה ניסים גלויים במעמד הר סיני ולא נזקק להוכחות נוספות. אולם, הלוחות השניים ניתנו למשה ביחידות ובחשאי, ולכן ה' העניק לו אות גלוי על פניו כדי להוכיח לעם שהלוחות אכן ניתנו לו מפי הגבורה. בנוסף, ה' ידע שהלוחות הראשונים עתידים להישבר, ולכן שמר את המעלה הנצחית הזו ללוחות השניים שנועדו להתקיים [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. סיבה נוספת לאור הפתאומי היא תגובה ישירה לחטא העגל: מכיוון שהעם חיפש מנהיג חלופי במקום משה, ה' האיר את פניו בזיו השכינה כדי להבהיר להם שמשה הוא המנהיג הבלעדי והנבחר, ואין לו כל תחליף [דעת זקנים, בכור שור].
כאשר מתואר כי וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה, הכוונה אינה לכלל ההמון בשלב זה, אלא לאהרן ולנשיאי העדה שיצאו לקראתו [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. משהותם יחד נוצרה משחק מילים של ראייה ויראה – מיד כאשר ראו את משה, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו [קאסוטו]. הם החלו להתקרב אליו, אך כשראו את האור נבהלו ונסוגו לאחור, שכן סברו שהוא הפך למלאך או לישות רוחנית שהתנתקה מן העולם החומרי [העמק דבר, אבן עזרא הקצר, חזקוני, שפתי כהן].
רבים מן הפרשנים מצביעים על הטרגדיה הרוחנית שמשתקפת ביראה זו, ומדגישים עד כמה הרסני היה כוחו של חטא העגל. לפני החטא, בני ישראל עמדו מול הר סיני, צפו בכבוד ה' מבעד לשבע מחיצות של אש אוכלת, ולא פחדו כלל. אולם כעת, לאחר שפשטו ידיהם בעבירה, איבדו את מדרגתם הרוחנית עד שלא היו מסוגלים להביט אפילו בקרני ההוד של משה, בשר ודם ששימש רק כסרסור ומתווך בינם לבין ה' [רש"י, רבנו בחיי, צרור המור, אלשיך, צאינה וראינה].
כדי להתמודד עם הפחד של העם, משה נאלץ לשים מסווה על פניו. עם זאת, כאשר משה לימד את העם תורה, הוא הסיר את המסווה. בכך טמון מסר עמוק על כוחה של התורה: התורה עצמה היא אור, וכאשר בני ישראל עסקו בה ושמעו אותה מפי משה, הם התעלו מבחינה רוחנית וקיבלו את הכוח לסבול ולהכיל את האור האלוקי שקרן מפניו מבלי להינזק [צרור המור, אלשיך].
מזווית נוספת, הנחת המסווה שירתה מטרה פסיכולוגית ומנהיגותית. לו היו בני ישראל רואים את האור באופן תמידי, הם היו מתרגלים אליו והוא היה מאבד מהשפעתו. חשיפת האור רק בעת לימוד התורה שמרה על גורם ההפתעה ועל יראת הכבוד כלפי משה. כמו כן, משה היה אדם עניו מטבעו, וכמנהיג נדרש לעיתים להפגין סמכות ותקיפות. המסווה שימש עבורו מעין "לבוש" של הנהגה שהסתיר את ענוותנותו העמוקה כשהיה צריך להנהיג את העם, אך כשהתייצב לפני ה' – הסיר אותו ועמד בענוותו הטבעית [פרדס יוסף].