לאחר הדרמה של חטא העגל, שבירת הלוחות וירידתו המחודשת של משה מן ההר כשפניו קורנות, נוצר חיבור מחודש בין המנהיג לעמו. העם, שבתחילה נרתע לאחור מפחד, מתאסף כעת כדי לקבל את דבר ה׳.
וְאַחֲרֵי־כֵן נִגְּשׁוּ כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
התקרבות זו של העם התרחשה בשלבים. בתחילה, בני ישראל פחדו לגשת אל משה בגלל קרני ההוד שעל פניו ונסוגו לאחור. רק לאחר שמשה קרא לאהרן ולנשיאים, דיבר איתם דברי שלום ובישר להם על סליחת העוון ועל הלוחות החדשים, ראו זאת שאר העם, ואולי אף עברו תהליך של היטהרות, ושאבו ביטחון לגשת אליו גם הם [הטור הארוך, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].
באשר לזהות הניגשים, יש המבארים כי מדובר בהמון העם שהמתין בתחתית ההר וניגש לאחר המנהיגים [אבן עזרא, קאסוטו]. עם זאת, מאחר שמבחינה טכנית קהל כה עצום לא יכול היה לשמוע את הדברים יחד, יש המדייקים כי רק מבקשי ה׳ נכנסו לשמוע את משה, ולאחר מכן התפזרו ולימדו את שאר העם [ברכת אשר על התורה].
פסוק זה משמש גם כמקור לתיאור סדר מסירת התורה בישראל. לאחר שמשה היה לומד מפי ה׳, הוא היה מלמד את אהרן, לאחר מכן את בניו, אחר כך את הזקנים, ולבסוף את כלל העם. כך נוצרה היררכיה של שינון, שבה כל קבוצה שמעה את הדברים מספר פעמים שונה. חזרה זו נועדה להתאים את הלימוד למדרגתו של כל שומע, כך שהגדולים יותר יכלו להעמיק בכל רבדי התורה – פשט, רמז, דרש וסוד – בעוד שהעם הסתפק בהבנת הפשט בלבד [רש"י, משכיל לדוד].
וַיְצַוֵּם אֵת כָּל־אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אִתּוֹ בְּהַר סִינָי
הפרשנים נחלקו בשאלה מהו בדיוק אותו תוכן שמשה ציווה את העם במעמד זה:
גישה אחת גורסת כי משה מסר להם את עשרת הדיברות השניים ואת תנאי הברית החדשה וההלכות המוזכרים בפרשה הסמוכה [אבן עזרא, הטור הארוך, העמק דבר, ביאור יש"ר]. ייתכן שמשה נמנע מלהזכיר להם בשלב זה פרשיות קודמות שנידונו לפני כן, משום שהעם היה טרוד עדיין בעוון העגל [אבן עזרא הקצר].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת כי משה ציווה אותם כעת על מלאכת בניין המשכן, משרתיו ותרומת מחצית השקל, כפי שיפורט בפרשיות הבאות [ספורנו, מלבי"ם]. אגב כך, חזרת התורה על פרטי המשכן נועדה להראות את חיבתו של ה׳ למלאכה זו ומרצונו להרבות את שכרם של העוסקים בה [ברכת אשר על התורה].
גישה שלישית ומרחיבה יותר טוענת כי משה לימד אותם את כל המצוות שנאמרו לו, הן בארבעים הימים הראשונים והן באחרונים, כולל כל מה שנאמר לפני חטא העגל [רשב"ם, חזקוני].
על אף המחלוקת, מוסכם כי המילה "כל" אינה מצביעה על כך שמשה אמר את כל הציוויים כולם בבת אחת באותו רגע [קאסוטו]. העברת התורה נעשתה בהדרגה; משה היה שומע את המצוות וכותב כל אחת במגילה נפרדת, ורק בסוף ימיו סידר את כל הפרשיות ואיחד אותן לספר תורה שלם [חזקוני].