העלייה לרגל מציבה לכאורה אתגר ביטחוני עצום: נטישת גבולות המדינה והשארת הרכוש ללא הגנה כדי לעבוד את ה' במרכז הרוחני של האומה. עם זאת, ההבטחה האלוהית הופכת את הקערה על פיה ומלמדת שדווקא הפקרת השמירה הפיזית למען קיום המצווה היא הערובה העליונה לביטחון העם.
הביטוי אוֹרִישׁ משמעותו גירוש והרחקה [רש"י, ביאור יש"ר], וההבטחה היא שהעמים יסולקו לחלוטין מן העין כדי שלא יגרמו צער לעם ישראל בעצם נוכחותם [אור החיים]. בעקבות הגירוש תבוא גם הבטחת וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ, הכוללת את סיפוח נחלות סיחון ועוג שמעבר לירדן [רא"ש, חזקוני]. התרחבות זו של הארץ יוצרת מצב שבו העם מפוזר ורחוק מבית המקדש, ולכן אינו יכול להיראות בו תמיד. משום כך, קבע ה' רק שלוש רגלים מוגדרות בשנה לעלייה המונית [רש"י].
ההבטחה וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ מציגה נס שחורג מדרך הטבע. באופן טבעי, ארץ רחבת ידיים ופורייה מושכת אויבים, ובעת שכל הגברים עוזבים את ערי הגבול ועולים לירושלים, השכנים היו אמורים לנצל את ההזדמנות ולפלוש. אולם, ההשגחה האלוהית פועלת להפך: דווקא העלייה לרגל היא סגולת השמירה של הארץ, המעידה על הקשר הישיר עם ה', כך שהמדינה מוגנת ממרכזה הרוחני ולא על ידי צבא העומד בגבולות [מלבי"ם, רש"ר הירש].
הפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת מנגנון ההגנה הניסי הזה. גישה אחת מסבירה שה' ישלח אימה ופחד בלב השכנים, כך שהם כלל לא יתעוררו או יחשבו לתקוף [אבן עזרא, רלב"ג, קאסוטו]. יש המדייקים שהפועל יַחְמֹד מתייחס ללקיחה וגזל בפועל, ולכן ייתכן שבלבם האויבים יתאוו לארץ, אך הפחד ישתק אותם וימנע מהם להוציא את תאוותם מן הכוח אל הפועל [ביאור יש"ר, אבן עזרא הקצר]. גישה אחרת מציגה את ההרתעה כפועל יוצא של היגיון פשוט בקרב האויבים: הם יאמרו לעצמם שאם ה' גירש את יושבי הארץ הקודמים כשהיו מוחזקים בה היטב, קל וחומר שלא ניתן יהיה לכבוש את הארץ מידי ישראל בשעה שהם עוסקים במצוות אלוהיהם [רא"ש, הדר זקנים, בכור שור, דעת זקנים, חזקוני].
ההגנה המובטחת היא מקיפה ורב-שכבתית. היא אינה מונעת רק כיבוש של הארץ כולה על ידי צבאות זרים, אלא גם מבטיחה שמירה ברמת הפרט מפני גנבים בודדים שינסו לנצל את היעדרות הבעלים [העמק דבר]. יתרה מכך, ההשגחה חלה אפילו על עולם החי. המילה אִישׁ מתפרשת בהקשר זה באופן רחב הכולל גם בעלי חיים, תוך הבטחה ניסית שאפילו פרה הרועה באחו או תרנגולת המנקרת באשפה לא יינזקו מחיות רעות בזמן העלייה לרגל, שכן שלוחי מצווה אינם ניזוקים [תורה תמימה, העמק דבר, בכור שור, פרדס יוסף].
לבסוף, מתוך המילים אֶת אַרְצְךָ נלמדת הלכה מרכזית: החובה לעלות לירושלים ולחגוג את הרגלים חלה אך ורק על מי שיש בבעלותו קרקע בארץ ישראל [תורה תמימה, פרדס יוסף].