התנהלותו השגרתית והקבועה של משה לאחר ירידתו מההר כללה מעברים תדירים בין עמידה לפני השכינה לבין הנהגת העם, תוך שימוש מחושב בכיסוי פניו הקורנים [ביאור יש"ר, קאסוטו]. הכתוב מנוסח במקצב שירי ומשתמש בפעלים המבטאים פעולה מתמשכת, כדי ללמד על הכללים שלפיהם נהג משה מרגע זה ואילך [קאסוטו].
כאשר משה היה נכנס אל אוהל מועד, וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ, הוא היה מסיר את המַּסְוֶה, מילה הנגזרת משורש המציין כסות ובגד [חזקוני]. מטרת ההסרה הייתה לדבר עם ה' פנים אל פנים [ביאור יש"ר], וכדי שלא תהיה כל חציצה בין פניו של משה לבין נוכחות כבוד ה' [ביאור שטיינזלץ]. המילים לְדַבֵּר אִתּוֹ מכוונות לכך שה' הוא זה שדיבר עם משה [שד"ל].
רוב הפרשנים מסכימים כי משה נותר בגלוי פנים לא רק בעת עמידתו לפני ה', אלא גם לאחר מכן, כאשר וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. משה מסר לעם את השליחות האלוהית ללא המסווה, וכך יכלו בני ישראל לראות את קרני ההוד המזהירות על פניו [רש"י, ביאור יש"ר, בכור שור, קאסוטו]. הסיבה לכך שמשה דיבר אל העם בפנים גלויות נובעת מהכלל שלפיו תלמיד צריך לראות את פני רבו בשעת הלימוד. כשם שמשה ראה את פני השכינה, כך היו צריכים בני ישראל לראות את פניו של משה בעת שמסר להם את התורה [חזקוני]. מנגד, יש המדייקים מהמילים עַד צֵאתוֹ כי משה החזיר את המסווה מיד ביציאתו מאוהל מועד. לפי גישה זו, עם יציאתו משה אכן הניח את המסווה על ראשו, אך קיפל אותו כלפי מעלה כדי שפניו יישארו גלויים בעת שלימד את ישראל, ורק בסיום דבריו הוריד את המסווה בחזרה על פניו [העמק דבר]. בשונה מכל אלו, קיימת דעה ייחודית שלפיה משה הסיר את המסווה רק כאשר עמד בגלוי פנים מול ישראל, אך חזר והתכסה בו דווקא כאשר דיבר עם השכינה [רשב"ם].
השימוש במסווה נבע ממידת הענווה של משה, שלא אפשרה לו להציג את פניו הקורנים לראווה אלא רק בזמנים של קדושה, כשהוא עומד לפני ה' או כשהוא מדבר בשמו אל העם [רש"ר הירש]. בשאר הזמנים, כשלא עסק בדיבור נבואי או בהוראת העם, הקפיד משה לכסות את פניו. פעולה זו נועדה למנוע מצב שבו העם יתרגל לזיו השכינה ויתייחס אליו כאל חול, וכן כדי למנוע מהם לזון את עיניהם מאותו אור אלוהי באופן תמידי [חזקוני].