לאחר גילוי י"ג מידות הרחמים, משה רבנו מנצל את שעת הרצון כדי להציג את בקשתו העמוקה והסופית עבור עם ישראל. הוא מבקש קשר ישיר, הדוק ונצחי בין ה׳ לעמו, תוך שהוא משתמש דווקא באופיים המורכב של בני ישראל כנימוק המרכזי להשראת השכינה בתוכם.
יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ
הפרשנים מסכימים כי בקשתו המרכזית של משה היא ביטול הנהגת העם על ידי מלאך, ודרישה שה׳ בעצמו ישרה את שכינתו בתוך מחנה ישראל ויוביל אותם במסעותיהם. השימוש בשם אֲדֹנָי, המייצג את מידת הדין, מעורר דיון בקרב המפרשים. גישה אחת [אור החיים, צרור המור, שפתי כהן] מסבירה שמשה הבין כי הנהגה של רחמים מוחלטים ללא דין כלל תוביל לזלזול במצוות ולפריקת עול מצידם של הרשעים. לכן, הוא מבקש שילוב מאוזן של דין ורחמים, מתוך הבנה שעתה, לאחר גילוי מידות הרחמים, הוא אינו חושש מפגיעתה של מידת הדין. גישה אחרת [העמק דבר] מפרשת ששם זה מבטא בקשה להנהגה ניסית שמעל לדרך הטבע, בניגוד להנהגה טבעית ורגילה. יש המפרשים את המילה נָא לא רק כלשון בקשה, אלא כדרישה שהדבר יתרחש עכשיו ומיד, ללא דיחוי [דברי דוד].
כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא
הפרשנים נחלקו רבות בהבנת מילת הקישור כִּי ובמשמעות טענתו של משה.
גישה אחת [אבן עזרא, חזקוני, הדר זקנים] מפרשת את המילה במשמעות של "אף על פי": גם אם הם עם עקשן, ה׳ מתבקש למחול להם.
גישה שנייה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים] מפרשת את המילה במשמעות של "אם": משה מבקש שאם העם יחטא בעתיד בגלל קשיות עורפו, ה׳ יסלח לו.
הגישה המרכזית והנפוצה ביותר [רמב"ן, ספורנו, בכור שור, אלשיך, קאסוטו] מציגה מהפך רעיוני, ומפרשת את המילה במשמעות של "מפני ש-". משה משתמש באותו נימוק שבגללו ה׳ סירב בתחילה ללכת עם העם, והופך אותו לסיבה המרכזית לבקשתו: דווקא בגלל שהעם עקשן ומועד לחטוא, הנהגה על ידי מלאך קפדן תוביל להשמדתם, שכן מלאך אינו נושא פשע. רק ה׳, שהוא רחום וחנון, מסוגל להכיל את קושי העורף שלהם ולסלוח על חטאיהם בזה אחר זה, מבלי לתת לעוונות להצטבר.
זווית ייחודית נוספת [רלב"ג, פענח רזא, תורת החסידות] רואה בביטוי קְשֵׁה עֹרֶף תכונה חיובית של אידיאליזם ועקשנות טובה. העם הזה מוכן לסבול גזירות קשות עבור כבוד ה׳, וכאשר הוא ישקע באמונה האמיתית, שום דבר לא יוכל להזיז אותו ממנה.
וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ
מתוך ענווה עמוקה ואהבה לעמו, משה כולל את עצמו יחד עם החוטאים ומשתמש בלשון רבים [רבנו בחיי, ביאור יש"ר, קאסוטו]. משה משמיט בכוונה את המילה "פשעינו", המבטאת מרד מכוון, משום שפשעים אינם נסלחים בקלות, או מפני כבודו של משה שלא שייך לייחס לו פשע [טור הארוך, אבן עזרא].
וּנְחַלְתָּנוּ
הפרשנים חלוקים לגבי משמעות הבקשה החותמת את הפסוק. הגישה המרכזית [רש"י, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, שד"ל] מפרשת שמשה מבקש שה׳ ייקח את ישראל להיות לו לנחלה מיוחדת ובלעדית, כך שהשכינה לא תשרה על שום אומה אחרת לעולם. נחלה היא דבר תמידי שאין לו הפסק, וכך משה מבטיח את הקשר הנצחי בין ה׳ לעמו גם בדורות שאינם ראויים [העמק דבר]. מנגד, יש המפרשים [הדר זקנים, דעת זקנים, חזקוני] את המילה כבקשה מעשית ופיזית: תנחיל אותנו ותכניס אותנו אל הארץ המובטחת.