לאחר ציווי ה', ניגש משה להכנת הלוחות החדשים, במהלך שמהווה את יריית הפתיחה לקיום הבטחותיו של ה' למשה ולגילוי מידות הרחמים [אברבנאל]. משה מצווה להכין את התשתית הפיזית שתחליף את הלוחות שנשברו, והכתוב מתאר את פעולותיו תוך שימוש במילים המקבילות במדויק לציווי האלוהי [קאסוטו].
הפסוק פותח במילים וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, כלומר הוא הכין אותם באותה צורה בדיוק כפי שהיו הלוחות הראשונים [ביאור שטיינזלץ]. פעולת הפסולת לא הייתה טכנית בלבד; משה קילף את החומר החיצוני והגס של האבנים והותיר בהן מהות זכה ונקייה שקרובה לרוחניות, כדי להכשירן לקבל את הכתב האלוהי [אלשיך].
לאחר מכן נאמר וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי. ההשכמה הייתה בשעת עלות השחר של העשרים ותשעה בחודש אב, ולא בהמתנה לזריחת השמש [העמק דבר, חזקוני]. העלייה בשעת בוקר מוקדמת זו מסמלת תהליך של התעלות: כשם שאור השחר הולך וגובר, כך משה הלך והזדכך בעלייתו עד לפסגת ההר ממש, בדיוק כפי שנצטווה [אלשיך, אבן עזרא הקצר].
סופו של הפסוק, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים, מעורר שאלה לגבי סדר הדברים, שכן לקיחת הלוחות הייתה אמורה להתרחש לפני העלייה להר. הפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת מבנה זה. גישה אחת מוצאת בכך רמזים לאירועים ניסיים ורוחניים: מיקום הלקיחה לאחר תיאור העלייה מלמד כי רק לאחר שמשה והאבנים הזדככו בפסגת ההר, הוא יכול היה לשאת את שני הלוחות העצומים והכבדים ביד אחת בלבד [אלשיך]. בנוסף, אזכור לקיחת הלוחות בסוף נועד ללמד שבהמשך המעמד, כאשר כבוד ה' עבר על פניו, משה השתמש בלוחות אלו כדי לסוכך על פניו מתוך צניעות [העמק דבר].
מנגד, הגישה הלשונית מסבירה כי סדר הדברים וניסוחם הם דרך צחות ומנהג טבעי של השפה המקראית. אף על פי שהלוחות כבר הוזכרו בתחילת הפסוק, הכתוב משמיט את ה"א הידיעה וחוזר על הצירוף שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כדי ליצור תבנית שווה החוזרת על עצמה, המעניקה לביטוי משמעות מיוחדת כאילו ה"א הידיעה הייתה כתובה בו במפורש [אבן עזרא, קאסוטו].